לתושבי יישובים קטנים, מרוחקים ומוכי סטיגמה, יש נטייה מובהקת לציפוף שורות. לאנשים שחיית בקרבם באותו חור מבודד יש סף רגישות נמוך במיוחד. גם שנים אחרי שעזבת, הציפייה היא שלא תעז להוציא את דיבתו של היישוב רעה ולו ברמז, מעשה הנתפס כלא פחות מבגידה. אפשר להבין: מי שנולד וגדל בעיירת פיתוח דרומית כמו דימונה, יתמודד בשארית חייו עם הצקות והקנטות באשר ילך. הציפייה מן הפרובינציאל היא שישתף כמובן פעולה עם הדאחקה. במידה מסוימת, רצוי שאף “יתנצל” על עברו, במיוחד אם חרג מן הסטריאוטיפ ולא עלינו – עשה חיִל בהמשך חייו.
דרכי ההתמודדות שונות ומגוונות. יש מי שיתמכר בבגרותו למסעות יחסי ציבור מביכים, מלווים בתיאורים משתפכים ופואטיים על החום האנושי, הערבות ההדדית, יחסי השכנות, הכנות והאחווה. כל זה נכון ומדויק, אך משקף תמונת עולם פשטנית ומעט שטוחה. מקום קטן שהוא גם חור, לא כל שכן עיירת פיתוח, מציב בפני תושביו אתגרים לא פשוטים. נוח יותר להדחיק ולשכוח. לא אחת זה נגמר בהתנפלות מילולית על מי שרק מעז לצייר תמונת עולם מורכבת מדי.
מניסיוני, רוב מי שעזבו לימים את דימונה איבדו בחלוף השנים את הקשר הרגשי הטעון ליישוב. מבחינתם זהו פרק בעברם שהיה ונגמר, זוכרים מה שזוכרים ולא טורחים אפילו לחזור ולבקר. גם מי שממשיכים לקשור את עצמם תודעתית לעיר נוטים עם הזמן לפטור הערות סטיגמטיות באיזו הלצה שנונה, שתעביר את נושא השיחה. כי באמת, כמה אפשר לשמוע, בפעם האלף, את אותן השאלות וההערות הנבובות? אבל נושא השיחה לא באמת “עובר”. לעולם יבוא הטקסט החבוט הגנרי שנחתם בקביעה: “ואו. לא הייתי מאמין עליך”, וחוזר חלילה עד הפעם הבאה.
במקרה שלי ושל משפחתי, ההתמודדות מעט יותר מאתגרת. מאז ומעולם היינו בני מיעוט ביישוב. הוריי, כמו דומיהם שהיגרו לדימונה מלב ישראל הוותיקה, ראו בעצמם סוג של “מייפלאואר” ישראלי. הם לא אולצו להגיע לעיירת פיתוח, אלא נמנו עם בני האליטה השלטת שהגיעו מיוזמתם החופשית ובחרו ביודעין לחיות בניתוק פיזי ממוקדי הכוח והשליטה.
ובכן, מה אומַר? אני אכן לא “נראה” מדימונה. וכי איך נראה מי שהוא “באמת” מדימונה? שחום עור? קצת מכוער? דובר עברית דלה?
אני אשכנזי, בהיר עור, בן לצפון תל־אביבית וליוצא קיבוץ. שניהם ילידי הארץ, דור שלישי בה. זאת עובדה גנטית יבשה שמרבית הישראלים ששואלים אותי על עברי מתקשים להתמודד איתה. אחרי ההלם הראשוני וחזרת הצבע לפניו של בן השיח, מגיעה הנחת הפתיחה:
אם כך, אביך עבד בוודאי בכור, הוא בטח מהנדס בכיר.
דווקא לא, אני משיב. הוא עבד כל חייו במפעלי ים המלח.
רגע מבוכה. מצד אחד, יש אומנם מהנדסים וכימאים גם במפעלי ים המלח – אחרי הכול, זהו לא מפעל טקסטיל פרימיטיבי שסגר את שעריו.
מנגד, התשובה מעט לא צפויה. רגע, ניסיון נוסף:
אז ממש נולדת וגדלת שם?
לא, אני משיב. אני מילדי צהלה החטופים. מה, לא רואים? עד היום לא נפתחו הפרוטוקולים המרשיעים. מישהו מנסה עדיין לטייח.
ואו… מה אתה אומר? אז ממש גדלת שם? אתה והכושים העבריים?
כן, כן, לגמרי.
ואו, דימונה… דימונה… רגע, עד איזה גיל?
עד גיל 18, כמובן. סיימתי שם את התיכון.
די… עד התיכון? לא ייאמן! (שתיקה מביכה). רגע, מה? ההורים שלך עוד גרים שם?
לא. כבר עשרות שנים לא.
אני מבין.
(אנחת רווחה, שתיקה ואז הנהון ארוך. בעוד פחות מעשר שניות תבוא השאלה שאין בלתה).
אז תגיד… (השתהות מהוססת מלווה בחיוך מטופש). זאת אומרת… כלומר… בעצם… אתה לא מרוקאי, נכון?
לא, אני לא מרוקאי. הוריי ילידי הארץ שהגיעו לדימונה מיוזמתם בשנת 1964.
וואלה. אז מה? בטח הייתם האשכנזים היחידים שם?
מה אתה יודע… אנחנו ניצולי משטר האפרטהייד הדימונאי, רק במהופך. פעם אפילו ניסינו לברוח באישון ליל לרמת השרון. יצאנו בבגדים לגופנו, רק עם שלושה תקליטים של הגבעטרון. איזו משפחה מרוקאית הלשינה עלינו ונתפסנו על חם ביציאה מהעיר. אבא ניסה לשחד אותם עם תקליטי הגבעטרון אבל… לא הלך. שבנו כלעומת שבאנו.
הא… באמת מצחיק. אבל מה, באמת עד דימונה הם הגיעו, ההורים שלך? מה הם איבדו שם?
הם לא איבדו. הם באו לעבוד ולבנות יש מאין. חיים משותפים, בית, משפחה, חיי חברה.
כן, כן, יפה מאוד. באמת… אין מה לומר, הפרחת השממה. ציונות! כמו שבן־גוריון אמר. (שתיקה, מבט מטופש).
תשמע, פשוט, איך להגיד את זה? הפתעת אותי. בחיי, לעולם לא הייתי מנחש שאתה מ… דימונה. איך בכלל יצאת כזה?
כזה מה?
לא יודע. כזה שלא נראה מדימונה.
אני מקשה:
אז היכן חשבת שגדלתי?
חשבתי על רעננה כזה, אולי רמת השרון.
אני מגלגל עיניים ומשיב:
די, נו… לא באמת. אלה ערים שהוריי לעולם לא היו בוחרים להתגורר בהן מיוזמתם.
עכשיו כשאתה אומר את זה, אני נזכר שהכרתי פעם מישהו מדימונה.
מעניין, מי זה?
נדמה לי ששמו משה ביטון, מכיר? הוא היה איתי בצבא.
לא מכיר. ואתה מכיר את משה כהן מחיפה?
די נו, חשבתי שדימונה קטנה וכולם מכירים את כולם.
לא בדיוק, אני עונה, ומסביר שחצי מתושבי דימונה משתייכים בדרך זו או אחרת למשפחת ביטון כלשהי, ומכיוון שזאת עיר בת יותר מ־30 אלף תושבים, העניין לא פשוט בכלל.
אבל תגיד… באמת, בינינו: איך היה להיות אשכנזי בדימונה?
אני מחייך.
אחלה ילדות. נפל בחלקי מזל גדול. לחיות בין אנשים שאינם בהכרח דומים להוריי, עם מגוון אנושי ועושר תרבותי, ועוד בלב המדבר.
זהו. ברגע אחד נמחק החיוך המטופש. וידוא הריגה סופי. כאן נגמרת לרוב השיחה. מצחיק אתכם? האמת שגם אותי, וזה ממשיך לשעשע בכל פעם מחדש. כילד, לעומת זאת, זה היה אחרת לגמרי.
אני זוכר את הפעמים הראשונות שנדרשתי להתמודד עם סוגיית הסטיגמה. זה היה כשהגענו לבקר את חבריהם של הוריי שהתגוררו בשכונות המבוססות והאמידות בלב הארץ. נתקלתי בפעם הראשונה בעוינות לא מובנת מצד ילדים שדמו לי מאוד, אך ראו בי זר, מוזר ולא שייך.
בסלון התנהלו אז שיחות ערות שבהן חבריהם של הוריי ניסו לדחוק בהם לעזוב כבר את החור המוכה עולים בלב המדבר, ולעבור למקום יישוב “מתוקן”. הוריי מודים שמעולם לא ראו בדימונה “בית” במובן העמוק והטהור של המילה, אך לשיטתם העיר הייתה מקום ראוי לגדל בו משפחה. אומנם הייתי רק זאטוט, אבל כבר התחלתי להבין את הסבטקסט. משהו פה לא עובד כשורה. אנשי שלומם של הוריי, שחלקם אף היגרו כמותם לדימונה, אינם גרים בה עוד כי אינה ראויה בעיניהם. אם כך, מה עדיין עושים שם הוריי?
מעט לאחר נישואיהם, ושנים אחדות לאחר הקמתה של ערד, הופעל מכבש לחצים אדיר על הוריי לעקור אליה. בערד הצעירה פעלו אז ועדות קבלה לאיתור “אוכלוסייה איכותית”. במילים לא מכובסות, הן היו מנגנון סינון לסילוק “מטרדים” חברתיים בדמות עולים מסוג מסוים מאוד. זה לא מצא חן בעיני הוריי. ערד נהנתה כל השנים מדימוי חיובי שנולד בחטא גמור. לא בכדי היא היום אחת הערים החלשות בנגב.
בילדותי, בשל קריירת הנגינה המשגשגת שלי, נחשפתי לבני נוער במקומות נוספים בארץ. בשנים ההן התחלתי להפנים ביתר שאת מהי סטיגמה, מהן דעות קדומות ומהם פניה של גזענות לשמה. אימא מספרת שכשיצאו לטייל במדינות סקנדינביה בראשית שנות השמונים, התוודו בפניהם חבריהם לטיול המאורגן שנבהלו מאוד לגלות ברשימת המצטרפים גם בני זוג מדימונה. הם אף ציינו כי שם המשפחה המעוברת עורר עוד יותר את חשדם. כשפגשו לבסוף בהוריי השתררה שם אנחת רווחה. כן, ארבעים שנה לפני פרוץ הפוליטיקלי קורקט, הישראלים לא ממש שמרו על מוצא פיהם.
בכיתה י”א הוזמנתי להתארח בתוכנית “שמיניות באוויר” ששודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד והבודד. דליק ווליניץ, מנחה התוכנית, אירח את כוכבי סרטו של הקולנוען פרופ’ אמיר הר גיל, “בוקר טוב ישראל”. הסרט, שהציג יום בחיי בני נוער ממקומות יישוב שונים בארץ, היה סטריאוטיפי ושטוח. עד היום לא הבנתי אם זה היה מתוך כוונה בועטת ונשכנית של היוצר, או סתם מעצלות אינטלקטואלית לשמה. בן הנוער שצולם בעיר אופקים, לתפארת סטריאוטיפ עיירות הפיתוח, הבריז להפקה ברגע האחרון ואני נקראתי למלא את מקומו. למפיקי התוכנית זה היה כאב ראש לא קטן.
מייד לאחר שהסרט הוקרן לצופים, התקיים דיון באולפן. אני נדרשתי לנמק מי “מייצג” יותר את ערי הפיתוח, הנער הסטריאוטיפי מן הסרט של הר גיל, או שמא אני. באורח לא מפתיע עניתי תשובה מעצבנת: אני אומנם שונה מאוד מן הנער בסרט, אבל רק משום שתושבי ערי הפיתוח אינם מקשה אחת שאפשר לדחוף למגירה. לא נעים, קלקלתי להפקה את החגיגה. בכל מקרה הייתה זו חוויה משעשעת למדי.
עם 100 אחוזי רייטינג, זכיתי ביום המוחרת לתגובות אוהדות ביותר בבית הספר בדימונה. כולם פסקו שייצגתי בכבוד את העיר. סוגיית ה”כבוד” המקומי היא אקוטית מאוד בעיירות הפיתוח. מי שכבודם נרמס בידי הממסד בהגיעם ארצה סחבו על גבם מטענים של תחושות עלבון וזעם. עשרות שנים המשיכה התקשורת הישראלית לשרת את הנרטיב בעיקר כי נשלטה בידי מי שהיו נגועים בעצמם בגזענות, באדנות וברגש עליונות.
דימונה עלתה לכותרות בהכרח רק בהקשרים שליליים של פיטורים המוניים, סגירת מפעלים ועוני. כתבות הטלוויזיה הישראלית נפתחו תמיד בצילום איקוני של כמה בנייני רכבת כעורים ומוזנחים, רצוי בשכונה הענייה ביותר. המוזיקה הייתה נוגה, ואם אפשר גם מסתלסלת. הכתב פנה במבט חמור סבר אל הדמות הכי סטריאוטיפית שנמצאה באותו הרגע במרכז המסחרי, עם המבטא הכי כבד והתחביר הכי דל. נדמה שמאז לא השתנה הרבה. היום כמו אז, התקשורת לא מעמתת את הצופה המודאג עם עצמו, אלא בעיקר משווקת לו נרטיבים. נדמה ששם נזרעו הזרעים לטינה שפיתחו צופים רבים בעיירות הפיתוח לערוצי הטלוויזיה הממסדיים. זה תהליך מתמשך שמוביל היום לקריסתם.
“סנוב אשכנזי מדימונה” יצא לאור בהוצאת כנרת־זמורה
