סדנת השחייה לזכר אדיר טמם ושירז ישמרני ז”ל שנרצחו בנובה

יום שני השבוע, 8:30 בבוקר, מועדון ספורט מרום נווה ברמת גן. מדריך השחייה דורון פלר עושה הכנות אחרונות לקראת בואה של קבוצה מיוחדת. היא כוללת כ־20 אנשים, כולם שורדי מסיבת הנובה ובני משפחות שכולות של נרצחי הנובה. פלר מסדר כיסאות על הדשא, מארגן תיקים שמכילים אביזרי שחייה שונים ומביא מהמכונית חולצות טריקו לבנות שעליהן מתנוסס הכיתוב ”Adir & Shiraz Swim Forever”.

הכל מוכן לקראת תחילתו של המפגש הראשון בסדנה חדשה של עמותת קהילת שבט הנובה. הסדנה, שנקראת “שוחים בזרימת אדיר ושירז” היא למעשה יוזמה טיפולית, המפגישה בין כאב לתקווה ובין זיכרון לריפוי. הסדנה מוקדשת לזכרם של בני הזוג אדיר טמם ושירז ישמרני ז”ל, שנרצחו בדרכם למסיבת הנובה ב־7 באוקטובר. בני הזוג, הורים לשתי בנות, היו אנשי מים: הוא לימד שחיית תינוקות, היא עסקה בהידרותרפיה. הסדנה, בת חמישה מפגשים, כוללת תרגולים במים – נשימה, הרפיה, תנועה וצלילה, לצד למידה של סגנונות שחייה שונים.

בעולם של שקט

ההתרגשות ניכרת על פניו של פלר. “זה היה רעיון של עמית מוסאי, חבר שלי”, הוא מספר. “עמית בעצמו שורד הנובה. הוא היה החבר הכי טוב של אדיר ושירז, והוא חיכה להם במסיבה. גם אני הייתי חבר שלהם. רצינו להנציח אותם. אדיר ושירז היו אנשים שעשו רק טוב בעולם. פנינו לעמותה והרעיון החל להתגלגל. המים הם כלי ריפוי מוחלט לכולם. אני אומר את זה מניסיון אישי.

כשאמא שלי נפטרה בשנת 2019, נכנסתי למים ולא יצאתי מהם. זה משהו שריפא אותי נפשית, ממש הציל אותי. אני רוצה לגרום גם למשתתפי הסדנה הזו להתאהב במים. שהמים יסייעו להם להשתחרר, ושהשחייה תהפוך להיות חלק מהחיים שלהם. המים הכניסו שמחה לחיים שלי. עכשיו אני כאן כדי להכניס שמחה בעזרת המים לחיים של המשתתפים. אני מאוד מתרגש. היה תהליך של יותר מארבעה חודשי הכנות עד שפתחנו את הסדנה”.

למקום מגיעה גם שני זילברשטיין, האחראית על נושאי תרבות ושיתופי פעולה תהליכיים בעמותת קהילת שבט הנובה. “הקהילה שלנו עברה משהו מאוד טראומטי ומזעזע. אומנם אנחנו כשנתיים לאחר המקרה, אבל אני יכולה לומר בפה מלא שהדרך עוד ארוכה ושהשיקום צריך לקבל הרבה פנים”, היא אומרת. “השיקום הוא לא רק טיפול פסיכולוגי.

שיקום זה תהליך שכולל הרבה דברים. אני מאמינה שככל שנייצר לקהילה יותר פלטפורמות תהליכיות שיקומיות, כך יהיה לחברים קל למצוא מה שמדבר אליהם, מה שהם מתחברים אליו. חלק מתחברים לבעלי חיים או לאמנות, ואחרים למים. התפקיד שלנו הוא לאפשר להם למצוא את מקומם בכאוס שקרה להם. המשתתפים לא רק יקבלו כלים של סגנונות שחייה, אלא ממש ילמדו טכניקות של רגיעה במים, של נשימות במים. כשאתה מתחת למים, אתה בעולם שקט, בעולם של שלווה. זה משהו מאוד תרפויטי. עשינו הרבה מאמצים להגיע ליום הזה. הצלחנו לגייס תרומה כדי להעניק לכל אחד ערכת שחייה. זו אופרציה לא פשוטה”.

עד השעה 9:00 מתאספים משתתפי הסדנה, בהם שושנה ויגאל טמם, הוריו של אדיר ז”ל. “כל דבר קטן שעושים כדי להנציח את אדיר ושירז עושה לי וואו”, מודה שושנה. “הילדים האלה, הייתה להם רק נתינה. שניהם כל כך חסרים לנו. החיים קשים מאוד, אבל ממשיכים”.
המשתתפים מתיישבים על הכיסאות בדשא ומקבלים את תיקי הציוד. “אני מאחלת לכם תהליך משמעותי, מאפשר, מעצים”, אומרת להם זילברשטיין.

גם רותם ששון, סיון שמחה כהן ואלינה טובברג, שלושתם ניצולי הנובה, משתתפים בסדנה. ששון, בן 22, הוא סטודנט למוזיקה שגר כיום באשקלון. הוא גדל בנתיב העשרה, ועד 7 באוקטובר התגורר בשדרות. במסיבה הוא עבד בצוות הלוגיסטיקה, וגם ניהל צוות מתנדבים. כשהחלה מתקפת הטרור, ששון ניסה להימלט במכונית עם חברים. “אנחנו יצאנו בזמן, אבל יש לי חבר, רום ברסלבסקי, שעדיין חטוף בעזה”, הוא מספר. “יש גם קולגות ומכרים שלי שנרצחו”.

השפעות האירוע עליו היו קשות. “קודם כל, האמון במערכת התפוגג לגמרי”, הוא מתאר, “אם זה בממשלה או בצבא. הייתה לי גם קריסה תפקודית זמנית. עברתי תקופה קשה מאוד כשהייתי מפונה בבית מלון. הגעתי אפילו לבית מאזן למשך שבועיים. שלושת הבסיסים המרכזיים בחיים שלי קרסו ביום אחד: העבודה שעבדתי בה ואהבתי אותה, הבית של ההורים בנתיב העשרה, והדירה שגרתי בה בשדרות, שהייתה בשכונה שבה התרחש טבח”.

עם הזמן, מציין ששון, מצבו השתפר מאוד, “אבל בעקבות המלחמה עם איראן קרסתי שוב במידה מסוימת. קריסה פחות נוראית מהפעם הקודמת, פחות אובדן שליטה על השגרה”.

למה החלטת להצטרף לסדנת השחייה?

“דורון פלר הוא דוד שלי. בנוסף, שחייה זה הספורט שלי. אף פעם לא אהבתי חדרי כושר, העדפתי לשחות. עד היום טיפלתי בעצמי בכל שיטה אפשרית, אם זה תרופות, טיפולים פסיכולוגיים, קבוצות, טיפולי פסיכותרפיה. הכל ניסיתי. אני חושב לנסות להכניס לתוך זה שמירה על כושר. אולי זה משהו שיקל ברמה הנפשית. אני רוצה לנסות לבדוק איך זה משפיע על הנפש”.

מרגישה שקופה

סיון שמחה כהן, בת 31 מרמת גן, נמצאת עדיין בתהליך שיקום. היא עבדה במסיבה כמנהלת אופרציה של מאבטחים עם בן זוגה יניב סרודי ז”ל שנרצח. כשהחלה המתקפה, שניהם עזרו לפצועים באזור המסיבה, ואז ברחו ברכב לכיוון אוגדת עזה. בדרך הם נתקלו במחבלים. כהן נורתה ברגלה, סרודי ספג שלושה כדורים. “יניב בעצם הציל אותי ועוד שישה אנשים שהיו איתנו ברכב. אבל הוא עצמו שילם בחייו”, היא מספרת.

כהן מחלקת את חייה לתקופה שעד מסיבת הנובה ולחיים שאחריה: “הייתי חצי שנה על כיסא גלגלים, עברתי שלושה בתי חולים, הייתה הרבה אי־ודאות בשאלה אם אוכל לחזור ללכת. הצלחתי לחזור לעמוד על הרגליים, אבל אני מאוד מתקשה ללכת. יש גם כמובן התמודדות עם האובדן. ליניב ולי הייתה אהבה גדולה, וקשה לי להמשיך הלאה. ראיתי את עצמי מתחתנת איתו, מביאה איתו ילדים. ככל שעובר הזמן, אני מבינה שאהבה כמו שהוא העניק לי לא אמצא. הוא מת למעני. שם את היד שלו על הראש שלי כדי להגן עליי. אמר בסוף שהוא אוהב אותי. מאוד קשה לי. יניב היה בחור צעיר, בן 26, שכל החיים היו לפניו”.

את המים כהן אוהבת לא מהיום: “היה לי תחביב, לרדת לאילת פעם בכמה זמן ולשחות עם דולפינות. מאוד אשמח לצלול שוב באילת, ואני מקווה שבעזרת השם אהיה מסוגלת. אני צריכה לחזק את השרירים ואת הרגל. מים הם גם חלק מהריפוי עבורי. מאוד מרגיעים, עוזרים לתהליך הצמיחה. הגעתי לסדנה הזו כי אני חושבת שזה יכול קצת לרפא את הנפש ואת הגוף”.

אלינה טובברג, 45, היא אמנית איפור מרעננה, שבמסיבת הנובה ציירה על המבלים. היא הצליחה לברוח משם לקיבוץ רעים, והתחבאה יומיים באחד הבתים. “הסיפור שלי מתחלק לשלושה: נובה, ההתחבאות ברעים והיציאה אחר כך”, היא מתארת. “אני מרגישה שקופה, שאנשים לא מבינים אותי. כלפי חוץ אני משדרת חוזק, אבל בפנים מתחולל משהו אחר. הכל התרסק, אני בן אדם אחר, לומדת את עצמי החדשה. החל מ־7 באוקטובר אני חיה בשני עולמות מקבילים. הקושי בלתי ניתן לתיאור, כי בנוסף לכך שאני שורדת אני גם אמא לשני בנים, בני 12 ו־15. אמא שיצאה בצורה אחת וחזרה הביתה בצורה אחרת לגמרי”.