שבוע שעבר, בסיום טקס הפרידה שנערך לכבודו, סא”ל ר’, מפקד ספינת הטילים סער 6 אח”י ניצחון, עשה את דרכו הביתה עם רעייתו ושלושת ילדיו. “היה כבר שמונה־תשע בערב, אבל הייתי חייב לעצור בדרך, לטבול רגע בים, לשחרר את המתח”, הוא מספר.
“הבן הגדול שלי התפלא קצת, כי היה כבר חשוך, אבל עצרנו, הורדנו את הבגדים, שני הבנים טבלו איתי כמה דקות, ואז המשכנו הביתה. עברנו תקופה אינטנסיבית מאוד מאז 7 באוקטובר 2023, הרגשתי שאני ממש זקוק לזה”.
על טבילות מזדמנות כאלה ר’ בן ה־36 לא יכול היה אפילו לחלום ב־21 החודשים האחרונים. כמפקד ספינת הטילים בשלוש השנים האחרונות, מרביתן בזמן מלחמת “חרבות ברזל”, האחריות שעל כתפיו הייתה עצומה. “כשאנחנו בלב ים, בספינה, אנחנו במשימה ואנחנו מרוכזים רק בה”, הוא מבהיר.
“אין צ’אנס לא לטבילה בים, לא לדיג, לא לבירה על הסיפון. אנחנו כ־90 לוחמים ולוחמות בספינה, המשימות שלנו מחייבות ערנות מקסימלית והימים יכולים להיות ארוכים ומאתגרים. צריך לזכור שאנחנו עם עצמנו בכל הפלגה כזאת, וכשאנחנו נמצאים במרחק עשרות, מאות ולפעמים אלפי מיילים מחופי ישראל, אנחנו גם יורים את הטיל כשצריך וגם מכינים לעצמנו את האוכל וגם מטפלים בתקלות. זה קצת כמו ספינת חלל, אם כי יש כל הזמן תקשורת עם המעטפת שעל החוף”.
ר’ מתאר שגרת לחימה אינטנסיבית, משימות שהתארכו לא פעם מעבר לזמן המתוכנן, התמודדויות עם אתגרים שהציב מזג האוויר וגם מסורות יפות, ייחודיות לכל ספינה: “בכל ספינה יש ארבע מחלקות – מחלקת המכונה, שאחראית לחשמל ולדברים בסיסיים אחרים; מחלקת הגנה ואלקטרוניקה, שאחראית להגנה על הספינה עצמה, ולפעמים על ספינות אחרות או על נכסים קרובים כמו אסדות גז; מחלקת גילוי, ניווט וקשר, שאחראית לביצוע המשימה ברמה הטקטית; ומחלקת הנשק, שאחראית לתחומי התקיפה והימאות. בראש כל מחלקה, שבה כ־20 לוחמות ולוחמים, יש מפקד בדרגת סרן, ובראש המערך כולו נמצא מפקד הספינה”.
“יש לנו חיילים צעירים ויש נגדים שהם לוחמים בקבע, אנשים שמחזיקים המון ידע וניסיון חיוניים. הספינה היא מערכת טכנית מורכבת. לפעמים אנחנו נמצאים עליה שבועות, ולכן עבודת הצוות והערבות ההדדית הן יסודות חשובים מאוד בכל ספינה”.
אנחנו מנותקים מהחדשות ומהרשתות החברתיות, ואנחנו חייבים לדעת שמי שלצידנו יעזור לנו אם נרגיש רע כשהים גבוה והספינה מיטלטלת בגלים. זה דבר שהגוף לא רגיל אליו, וזה קורה לא מעט. לכן אנשי הצוות הם טים פליירים. אנחנו פועלים כצוות שרץ יחד לאורך זמן, וחייבים להכיר זה את זה טוב מאוד, להסתדר זה עם זה, לראות בכל רגע נתון מי יכול להיות בפרונט עכשיו, ומי צריך עזרה”.
בדיסקרטיות ובשקט
בספינה שעליה פיקד, ר’ מספר, הקפידו על ארוחות שישי ועל קידוש, על ציון החגים ועל הבדלות במוצאי השבת. “אחד הדברים היפים בסטי”לים הוא שיש שם לוחמים מכל קצות הארץ, דתיים וחילונים, נשים וגברים”, הוא מסביר. “היה מרגש לראות שכולם עושים מה שצריך, גם כשקשה, ושכל אחד מביא את שלו מהבית ברמת המנהגים והמסורת. כמפקד ספינה בזמן המלחמה, זה דבר שנתן לי הרבה כוחות”.
“החבר’ה שלי הראו איך הם מתגברים בקלות על הפערים ביניהם, וזה לא הרגיש להם מוזר או מיוחד. לי, כאדם מבוגר יותר, כמפקד שכבר צבר ניסיון, זה גרם להתבונן בהם בהערכה גדולה”.
נדמה שחיל הים נשאר בצל, בטח במלחמה הנוכחית ובוודאי במבצע “עם כלביא”. שמענו הרבה מאוד על ההצלחות של חיל האוויר, אנחנו שומעים כל הזמן על כוחות החי”ר. זה מפריע? מתסכל?
“זה קורה כי אנשים פחות מבינים את האווירה בספינות הטילים ובים, וכי אנשים רגילים לחשוב על ים במושגים של להשתזף על החוף או לשחות. מה עוד שהרבה מהדברים שחיל הים עושה מתבצעים בדיסקרטיות, בשקט. זה חלק מהאופי שלנו כזרוע. יש מי שזה מפריע להם. לי, אישית, זה לא מפריע, כי חשתי לכל אורך הדרך שאני עושה דבר משמעותי וחשוב, ולא משנה מה אחרים חושבים”.
ואומנם, במהלך “חרבות ברזל” מצאו עצמם לוחמי ספינת סער 6 אח”י ניצחון בעמדות במשך שעות ארוכות, במשימות תקיפה בזירה הדרומית באזור עזה ובזירה הצפונית מול חיזבאללה. הם נדרשו לערנות שיא, אומר מפקדם היוצא, ולחדות בלתי מתפשרת, שתאפשר להם להיות ערוכים כל העת לכל תרחיש לא צפוי. כאלה, אומר ר’, היו לא מעט.
אחד מרגעי השיא של הספינה התרחש באפריל 2024. כוחות חיל הים זיהו מטרה אווירית חשודה שחצתה לשטח מדינת ישראל מכיוון מזרח. המטרה יורטה בהצלחה באמצעות מערכת “כיפה ימית” המותקנת בספינה, ששטה אז ליד אילת. היירוט הזה עשה היסטוריה כיירוט המבצעי הראשון של המערכת.
“קיבלנו משימה בגזרה הדרומית, להגן על שמי אילת”, ר’ מדווח. “ראינו אנשים על החוף, חוגגים, בשעה שאנחנו בים – משגרים טילים ומונעים את הפגיעה בהם. זו הייתה תחושת סיפוק גדולה, לדעת שאנחנו שומרים עליהם מפני איום ממשי, ולהם אין מושג. זו הייתה גאווה, משהו שלא חלמתי שאעשה”.
היו בוודאי גם רגעים קשים.
“היו הרבה רגעים קשים. החלק הקשה לי כמפקד הוא להיות בלב ים ולקבל הודעה שאחד האנשים שלי איבד אדם קרוב. אני יודע שעליי לבשר לו עכשיו בשורה קשה, ואנחנו רחוקים מהחוף, והוא לא יוכל לצאת ולהיות עם המשפחה. היה לי חשוב להיות שם בשבילם, לתמוך ולחזק”.
“מעבר לזה, יש הרבה רגעים שבהם אתה יודע שמשהו עלול לקרות, ועליך מוטלת האחריות הגדולה לבצע את המשימה כראוי ולדאוג לכך שכולם יחזרו בשלום. ויש רגעים לא פשוטים של התלבטות – עד כמה אתה לוקח את האנשים שלך לקצה. למשל, בינואר 23′ מזג האוויר היה מאוד לא טוב, הגלים הגיעו לגובה חמישה מטרים. מעבר לזה שלאנשים עצמם היה קשה מאוד, בספינה דברים עלולים להישבר, להתפרק”.
“ויש רגעים שאתה אומר ‘אי אפשר לבצע את המשימה בתנאים האלה, חייבים לחזור לחוף’, אלא שזה יכול להיות טריקי – קורה שאם עברת נקודה מסוימת, מסוכן מדי לחזור. אתה חייב להישאר במקום שבו אתה נמצא עד שוך הסערה”.
אין רגע לנשום
גם בימי המערכה מול איראן הייתה הספינה של ר’ בלב ים, בנקודות שונות: “כמו השייטת שלנו כולה, כלומר, יותר מאלף איש, למשך הרבה זמן. למעשה, עד ההודעה על הפסקת האש, לכל ספינה הייתה המשימה שלה. היו משימות שהיו קשורות ישירות למערכה, והיו משימות של הגנה על העורף. זה אומר שלא יכולנו לדעת מה עם המשפחות וכמובן לא יכולנו להיות בממ”ד. אבל ידענו שיש מעטפת בחוץ שנמצאת בקשר עם המשפחות ודואגת להן, וזה הרגיע”.
בימים כתיקונם, ר’ מסביר, עבודת הלוחמים והלוחמות בספינה מתבצעת במשמרות. העמדות מאוישות תמיד, וכל לוחם נדרש לכמה שעות על אותה מערכת, ובשאר הזמן הוא פנוי לשינה, לקריאה, או לספורט, ולחלופין עוסק בהסמכות או בתחזוקה השוטפת של הספינה.
במלחמה, מטבע הדברים, המצב היה שונה. כמפקד הספינה, ר’ הצליח לישון שינה רצופה רק בבית. “אם כי היה לי ברור שכשאני מגיע, אני לא מקדיש יותר מדי זמן לשינה, אלא נמצא עם הילדים ומאפשר לאשתי לקחת רגע לעצמה, לעשות את הדברים שהיא אוהבת. ככה לפחות זה נראה מנקודת המבט שלי, יכול להיות שהיא תגיד משהו אחר”, הוא מספר בחיוך.
האיזון עבודה־בית יהיה כנראה קל מעט יותר בשנה הקרובה בחייו של ר’. יום אחרי שנפרד בצער מהספינה שעליה פיקד בשלוש השנים האחרונות, החל הסמסטר הראשון שלו בלימודי התואר השני במנהל עסקים. את התואר הראשון, במדע המדינה, עשה כשהיה בקורס החובלים.
“זה יצא עכשיו ממש צמוד, לא היה לי רגע לנשום”, הוא מודה.
“אבל אני לוקח לי את הזמן לעכל את השנים האחרונות, נהנה מהאפשרות לא להיות צמוד לטלפון כל הזמן, ושמח על הזכות להיות חלק מחיי היומיום של הילדים ושל אשתי, להשתתף באיסופים ובפיזורים, ללכת איתם לספארי. כשזה מתחלק בין שניים, זה קל יותר. וכבר היה לי זמן ללכת עם הילדים לים”.
לא היה לך מספיק מהים בשנים האחרונות?
“לא, הים הוא חלק ממני. אני מאוהב בו בכל הצורות. לשחות בים, לבנות עם הילדים ארמון בחול, לצאת להפלגות עם המשפחה, לגלוש”.
מתגעגע לספינה?
“היום, לראשונה, הספינה יצאה לים בלעדיי, והיה לי מוזר מאוד שהם יוצאים ואני לא שם. אבל חשתי שאני מוכן לאתגר הבא, ואני מקווה להמשיך בדרך שלי בזרוע הימית. חשוב לי להמשיך להיות משמעותי לאנשים שלי, להשפיע לטובה על החיילים הצעירים, לוודא שהם גם נתרמים, לא רק תורמים, וכמובן, להיות מעורב בחיי ילדיי ואשתי. אני מקווה למצוא את עצמי גם בעתיד בתפקיד שמצליח להשפיע”.
עד לתפקיד מפקד חיל הים?
“הלוואי. יש לי עוד דרך לעשות לפני זה, אבל הלוואי”.
