סא”ל (במיל’) עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה”ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים, מביע ביקורת חריפה על התנהלותה של ישראל בזירת ההסברה והמאבק על התודעה הבינלאומית – במיוחד בשלב הנוכחי של הלחימה.
יגור מתייחס לפתיחתה של סערה תקשורתית בינלאומית בעקבות דיווחים שפורסמו בתחנות תקשורת בינלאומיות, לפיהם ישראל ביצעה ירי לעבר אזרחים עזתים בקרבת מרכזי חלוקת הסיוע החדשים. יגור מדגיש: “הידיעות, שפורסמו בכל תחנות התקשורת הבינ”ל, לפיהן ישראל ביצעה ירי לעבר ציבור עזתי בקרבת מרכזי החלוקה החדשים, היכו גלים בתקשורת העולמית בסיוע ובעידוד האו”ם, אבל הוכחשו כעבור מספר שעות ע”י דובר צה”ל וע”י קרן GHF המפעילה את החברה האמריקנית, שאף פרסמה סרטון מהיום על התנהלות שקטה של הציבור בקרבת מרכזי החלוקה”.
עם זאת, הוא נמנע מלהיכנס לפרטי המקרה: “לא נכנס כרגע לפרטי האירוע, אבל השכל הישר של כל אחד מאיתנו מבין שככל שחמאס מאבד את שליטתו הביטחונית ברצועה והאזרחית בציבור, כך נזכה לראות יותר ויותר כותרות מעין אלה”.
יגור מוסיף כי מדובר באסטרטגיה מתפתחת של חמאס, לא באירועים בודדים: “למעשה זו לא שאלה של ‘יותר’, אלא, בהיעדר הפסקת אש, זו תהפוך להיות האסטרטגיה העיקרית שלו”.
יגור מסביר: “המטרה היא לנסות לכפות על ישראל את עצירת המלחמה, באמצעות יצירת נראטיב לפיו ישראל מבצעת רצח עם, נראטיב הנשען על שני אדנים: הראשון הוא שישראל הורגת אזרחים ללא הבחנה ובכוונה תחילה (רצח עם) והשני הוא שישראל מרעיבה את הציבור בעזה ומונעת גם כיום מסיוע הומניטארי להיכנס לרצועה (רצח עם). גם כשיש – ישראל משתמשת בו כדי לטבוח בציבור שמגיע למרכזי החלוקה”.
יגור מדגיש את ההשפעה הרגשית של התמונות והטענות הללו: “אלו טענות ותמונות שמעלות מיידית בכל אחד מאיתנו, גם בי, תחושות קשות, קל וחומר בעולם – אלא שחלקן לא קרו, חלקן קרו אבל ההקשר הניתן להן (הנראטיב) והפרשנות אינם נכונים (לדוגמה – הפגיעה הייתה במחבלי חמאס על אזרחי), כשברור שחמאס מנסה הלכה למעשה להפוך על ישראל את נראטיב ה-7 באוקטובר שמיוחס לו”.
הוא ממשיך ואומר: “סביר שמעתה והלאה נראה מדי יום את הכותרת הסנסציונית התורנית, כשלי ברור שמשקלה בעיני חמאס הוא לפחות כמו משקלה של פעולה צבאית מוצלחת (לשיטתו) נגד כוחותינו, אם לא יותר מכך”. הביקורת המרכזית של יגור מופנית כלפי ישראל עצמה. לדבריו, חמאס מקצה מקום מרכזי ללוחמת התודעה, בעוד ישראל זנחה אותה: “למול מיקומה המרכזי של לוחמת התודעה אצל חמאס, חסרונה אצלנו מהדהד”.
יגור טוען כי מדובר לא רק בהזנחה – אלא במחדל: “זה לא סתם חיסרון, אלא מחדל ממשי, שבו ישראל מרגע מסוים באמצע המלחמה שינתה קו, די ביטלה את מערך התודעה הלאומי וצוות הדיברור שהעסיקה, ופשוט פרשה ממאמץ זה (כשדובר צה”ל לא יכול להיות דובר המדינה, בטח ביחס למהלכים שאינם צבאיים גרידא ובטח לא להיות נוכח בכל אולפני התקשורת הזרה)”.
הוא מזהיר כי להיעדר ההסברה יש השלכות חמורות על היום שאחרי: ,כיום מצטרפת הבחנה חשובה נוספת – גם אם ישראל אינה סבורה שיש בכוחה של הנעשה בתקשורת ובדעת הקהל הבינ”ל לכפות את סיום המלחמה, הרי שבימים אלו מתרחש תהליך מטריד שבו נפקדותו של מאמץ התודעה הישראלי החלה לכרסם בדעת הקהל הערבית והבינ”ל שעליה אמורים להתבסס הסדרי היום שאחרי ובסדר האזורי החדש שמבקשת ישראל ליצור בסיום המלחמה”.
הוא מוסיף ומדגיש: “זהו תהליך שעלול לשים בצל את הישגי המלחמה, להעלות על נס את הסוגיה הפלסטינית ולדחוף לשיקום האזור ללא נורמליזציה עם ישראל שכל כך מתבקשת”.
הוא מסכם במסר חד וברור: “בעיתוי הנוכחי בשלהי המלחמה, מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ שווה בחשיבותו למאמץ הצבאי. תפקידו אינו עוד רק אשראי בינלאומי למניעת כפיית סיום המלחמה, אלא מעתה גם קביעת מיקומה של הסוגיה הפלסטינית בסדר היום של מדינות הסכמי אברהם ושל המדינות שעתידות להיכנס לנורמליזציה עם ישראל ואימוץ הגישה הישראלית – הדה לגיטימציה לטרור הפלסטיני, למחנות הפליטים, לתכני מערכות החינוך שם ועוד”.
לסיום, יגור קורא לפעולה: “על מדינת ישראל להקים לאלתר מחדש את מאמץ התודעה (לא רק הסברה) ולתת מלחמה שערה לחמאס בדעת הקהל העולמית והבינ”ל. על המלחמה הזו לגעת ברגש העולמי ולא להיות רק רציונאלית, מתנגדת וצינית. העובדות חשובות, אך הן לא יספיקו לבדן. זה אפשרי וזה מה שיקבע הן את הנראטיב ההיסטורי של מלחמת חרבות ברזל והן את מיקומה של ישראל בסדר האזורי החדש ביום שאחרי המלחמה – ויש הרבה מאוד דרכים קונקרטיות ותוכניות איך לעשות זאת (כולל מתנדבים רבים שישמחו ליטול חלק בשליחות הזו)”.
