פיצוץ אחד בהימלאיה הספיק כדי להצית שורה של מהלכים דיפלומטיים, ביטחוניים – ואולי בקרוב גם צבאיים – בין שתי שכנות שמעולם לא היו ידידות. הפיגוע שלשום (ג’) בעיירת הנופש פהאלגאם, שבו נרצחו 26 אזרחים, רובם תיירים הודים, היה הקטלני ביותר שידעה קשמיר בשנים האחרונות. הארגון “חזית ההתנגדות הקשמירית”, המזוהה עם ארגון הטרור הפקיסטני לשקאר-א-טייבה, לקח אחריות. הודו, מצידה, מגיבה בכעס – ולא רק במילים.
בין גירוש יועצים צבאיים פקיסטנים, סגירת מעברי גבול, מגבלות סחר והשעיה תקדימית של “אמנת שיתוף המים” – האינדיקציות ברורות: הודו מאותתת שהיא מוכנה לעבור ממילים למעשים. ובמקום שבו שתיהן מחזיקות בארסנל גרעיני פעיל וטילים בליסטיים – זו לא סתם סיסמה פוליטית.
והתגובה הפקיסטנית לא איחרה להגיע: איסלאמאבאד החזירה מלחמה דיפלומטית, והורתה לשלושה יועצים צבאיים מהודו לעזוב את המדינה. בנוסף, היא סגרה את המרחב האווירי שלה לטיסות הודיות והקפיאה את הסחר – גם ככה מצומצם – עם ניו דלהי. שר ההגנה של פקיסטן כבר הספיק להגדיר את הצעדים ההודיים כ”קטסטרופה דיפלומטית”, ואיומי נקמה לא איחרו להישמע מהצד המוסלמי של הגבול.
ברקע, מרוץ החימוש האזורי שקט אך יציב. הודו ופקיסטן מחזיקות בתוכניות טילים בליסטיים שמסוגלים לשאת ראשי קרב גרעיניים ולהכות בלב המדינה השכנה בתוך דקות. הודו מובילה מבחינת טווח, פיתוח עצמי וגיוון מערכתי – מה שהופך אותה לשחקנית אזורית מרכזית, לא רק מול פקיסטן אלא גם מול סין. לא פלא שסגן נשיא ארה”ב ביקר השבוע בניו דלהי – הפוקוס הבינלאומי רק הולך ומתרחב.
הודו מובילה מבחינת טווח, גיוון מערכתי, ופיתוח עצמאי של טכנולוגיה – מה שמציב אותה כמעצמה אזורית גם מול סין, לא פלא שסגן נשיא ארה”ב ביקר שם השבוע. אסטרטגיית הביטחון של הודו מושתתת על מדיניות “אי-שימוש ראשון” (No First Use), כלומר, התחייבות שלא להשתמש בנשק גרעיני אלא אם תותקף בעצמה בנשק כזה. אבל כשדם רותח והלחץ הציבורי גובר – קשה לדעת מה יכריע: השיקול האסטרטגי או היצר הפוליטי.
פקיסטן מצידה דוגלת ב”הרתעה מינימלית אמינה” – כלומר לא תפתח באש, אך תמיד תשמור את האצבע על ההדק, במיוחד כשהיא מרגישה שמישהו מתחיל לשחק לה בגבולות. היא אמנם נחשבת לנחשלת יותר מבחינה טכנולוגית, אך השלימה את הפער באמצעים חיצוניים ובחיקוי שיטתי של הצעדים ההודיים.
במילים אחרות – מספיק ניצוץ קטן כדי להצית שרשרת תגובות קטלנית. מה שבדיוק מדאיג עכשיו את כל מי שעוקב אחר הנעשה באזור. הסלמה כזו כבר קרתה בעבר: ב-2019, לאחר פיגוע נגד חיילים הודים, שלחה הודו מטוסי קרב לתקוף עומק פקיסטני. ב-2016, חיילים חצו את הגבול למבצע נקמה. אף אחד לא רוצה לראות את הגרסה המחודשת, סטייל 2025, של הסרט הזה.
בינתיים, בעמק קשמיר עצמו, התחושות קשות. אלפי תיירים החלו לנטוש את האזור, עסקים מדווחים על ביטולים המוניים, והאווירה הציבורית מתוחה. זעם אנטי-פקיסטני גולש לעיתים לאמירות אנטי-מוסלמיות – תופעה שמלווה כל סבב אלים בין השכנות.
למרות ההכחשות מפקיסטן, בניו דלהי מתעקשים: הפיגוע לא היה מקרי, אלא חלק ממערך טרור חוצה גבולות. המשטרה בקשמיר כבר פרסמה את שמותיהם של שלושה חשודים, שניים מהם אזרחי פקיסטן וחברי ארגון הטרור האסלאמיסטי לשקאר-א-טייבה.
ומה עכשיו? ד”ר הארש פנט, פרופסור ליחסים בינלאומיים בקינגס קולג’ בלונדון ועמית בכיר בקרן המחקר ORF בניו דלהי, אמר לבלומברג כי “נראה שהודו בוחרת הפעם בתגובה מדורגת, לפחות בשלב ראשון”. לדבריו, הממשלה שוקלת מהלכים במדרגות – צעדים דיפלומטיים וכלכליים בשלב ראשון, עם אופציה להסלמה צבאית אם יתברר שהצעדים הרכים לא מרתיעים.
אבל אף אחד לא מהמר על איפוק. “הסיכוי להסלמה לא מבוטל – במיוחד אם אחד הצדדים ירגיש שהרתעתו נשחקת”, הוסיף פנט. וכשמדובר בשתי מעצמות גרעיניות עם זיכרון היסטורי קצר, אגו נפוח וגבול רווי דם – שום תרחיש לא מופרך.
