הראיון הראשון של נפתלי בנט לתקשורת הישראלית מאז חזרתו לזירה הפוליטית, לא היה סתם ראיון. זה היה מהלך מחושב לטובת ניסיון פיוס. בנט בחר להתייצב מול שניים: בן כספית, עיתונאי שמזוהה עם ביקורת נוקבת כלפי נתניהו ועמית סגל, יריבו המר מהרשתות החברתיות – האיש שחתום על דה-לגיטימציה ממושכת שלו מהימין. הצופה בבית נדרש לשכוח שמדובר בשני אויבים מרים שמנהלים מלחמת ציוצים לאחרונה, ולבלוע את הדרמה החדשה: בנט וסגל, יחד, מחייכים באולפן.
למה בנט הסכים לזה? פשוט מאוד – עשרים אחוז מהימין עדיין מתנדנד. בנט שמתחרה בנתניהו ומתכוון באמת להתמודד שוב חייב את הקולות לעצמו. והם, איך נאמר בעדינות, קוראים כל ציוץ של סגל כאילו הוא תורה מסיני. אז אם אין שלום אמיתי – לפחות שקט תעשייתי. ואת זה בנט כנראה קיבל.
אבל רגע, אל תתבלבלו – לא באמת הייתה פה סולחה. סגל לא הוריד את הכפפות. להפך. כמו רוטוויילר רעב שחיכה זמן רב להזדמנות לנשוך ולסנדל את בנט בהצהרות שלא הצהיר רק כדי שברגע האמת יוכל לעמת אותו מולן – הוא התלבש על בנט בלי להרפות. שאלה אחת בלבד, שוב ושוב, בלי טיפת מעוף: האם תשב תחת נתניהו? בנט התחמק.
סגל שינן אותה, שוב ושוב, בלי לשנות ניסוח, בלי לתמרן את השאלה, בלי להפתיע. כמו מנטרה מיוגה, סרט שנשבר וחוזר בלופ. ובנט? התחמק. לא “כן”, ולא “לא”. רק מסר עמום על כך שנתניהו צריך ללכת הביתה, שהוא מסוכן למדינה, שהוא סיים את דרכו. תשובה ברורה? לא הייתה. רצוי וכדאי שסגל ילמד דבר או שניים מידידו לאולפן בן כספית שמוצא דרכים יצירתיות לפנות למרואייניו כדי להשיג כותרות.
המפגש הזה, יותר מהתוכן שבו, שידר מסר: אני חוזר – ואני מוכן לפתוח דף חדש, גם עם מי שמנהל איתי קרבות. אבל דף חדש הוא לא חוזה אמיתי. ולמרות שידרוג היחסים המפתיע בין השניים, קשה שלא לשים לב למה שבאמת קרה בראיון הזה: בנט לא אמר הרבה וסגל לא הצליח לחלץ ממנו הצהרות שרצה לטובת סינדולו בהמשך.
ואז בא הרגע התמוה מכל. מהראיון הזה נולדה כותרת מסולפת, בנט הצהיר כי לא יישב עם נתניהו, אפילו דנה וייס כך סיכמה את כותרות הראיון במהדורת שבת, רק חבל שזה לא באמת נאמר. לא פעם, לא פעמיים, לא בכלל. כותרת מפוברקת על תשובה שלא ניתנה. אז אל תבלבלו את הצופים ואל תצאו עם הכרזות שגויות.
מעבר לשאלת נתניהו, הראיון כלל לא מעט התחמקויות. מי השותפים שלך? איילת שקד? איזנקוט? בנט התחמק והשיב שעוד מוקדם לדעת, אבל החמיא “שקד הייתה מעולה”, “איזנקוט מדהים וצריך אדם כמוהו”. הכל חיובי, הכל פתוח.
מה כן היה שם? הרבה קרדיטים עצמיים. בנט, שבלי ספק נראה בשל ובטוח בעצמו, מיהר לזקוף לזכותו כמעט כל הצלחה אסטרטגית של השנים האחרונות. תקיפת איראן? “אני התוויתי את הדרך, הנחתי את התשתית למבצע מול איראן”. מבצע חיסול סינוואר ומוחמד דף? “אני יזמתי, אבל עידית סילמן טרפדה כשהפילה את הממשלה”. קשה היה להתעלם מהרוח הנתניהו’ית שנשבה בדבריו – אני ואני ואני. זה שזקוף לעצמו רק הישגים ואפס כישלונות. איתמר בן גביר, לא בדיוק אדם שמצטיין בצניעות, צייץ על בנט בלעג על כמות הקרדיטים שבנט זקף לזכותו.
ועדיין, יש משהו שונה אצל בנט – מודעות. הוא סיפר שביקר בכל בית של חלל השבוע. להבדיל מהיריב המר, הוא לא שלח שליחים. לא שלח צלמים. לא ניצל את הכאב לתמונות יח”צ. הוא בא בעצמו. זה אולי לא מנצח בחירות, אבל זה מזכיר שיש פוליטיקאים שלא איבדו את המצפון. בניגוד לנתניהו, שהפך כל זירת נפילה לתמונת קמפיין, והשווה בין ההרוגים למחיר האישי הכבד ששילמה משפחתו בדחייה שנייה של חתונת בנו אבנר. לעומתו, בנט מדגיש את האנושיות. את החיבור. את מה שמנהיג אמור לגלם – חמלה. ובעיקר מודעות, תכונה שאיבד נתניהו אחרי שנים בתפקיד.
גם בזירת עזה לא הביא ממש את הבשורה אבל בהחלט סיים עם עקיצה מרעננת. וכך השיב: “לאור חוסר יכולת של הממשלה להכריע אני מציע עסקה כוללת, החזרת כל החטופים, התייצבות בפרימטר ולהשאיר לממשלה הבאה את הכרעת חמאס.” לא עוד סיסמאות ריקות של ניצחון מוחלט, או פנטזיה על חורבות חמאס, אלא תוכנית שקולה, ריאלית ובעיקר מרעננת של ממשלה חדשה.
ועוד פרט שנחשף – בנט טען כי נתניהו טרפד תקציבים קריטיים לפיתוח טכנולוגיות מיוחדות במערכת הביטחון. בלי זה, המערכה מול איראן הייתה נראית אחרת. אם בכלל מתקיימת.
אז האם בנט חזר באמת? כן. האם אמר את כל מה שצריך להיאמר? לא ממש. האם סגל הצליח להוציא ממנו את מה שלא נאמר? ממש לא. והציבור? הוא שוב נותר בלי תשובות ברורות. אבל עם הרבה רעש – ובלי כותרת אמיתית אחת. אבל דבר אחד בטוח – הבחירות מתחילות, והמהלכים הראשונים כבר משורטטים על הלוח.
