כמו רבים מהקוראים, גם אני ישבתי מול הטלוויזיה במוצאי השבת שעברה, זאת שקדמה לחג השבועות, וצפיתי בגמר ליגת האלופות בכדורגל. צפיתי ונחרדתי: לא רק מהכמות של דגלי פלסטין ביציעים שבהם הניפו פעם תיירי כדורגל בגאווה את דגלי ישראל, אלא קודם כל מניצחון הנעורים על הניסיון – ניצחון בנוק־אאוט.
למי שלא מצוי ברזי המשחק נגלה שחבורת השחקנים הצעירה של פריז סן ז’רמן הלמה בחבורה המבוגרת יותר של אינטר מילאנו. נכון שלא רק הבדלי גיל היו על הדשא במשחק הגמר שהתקיים במינכן, אבל פער של חמש שנים בגיל הממוצע בין שתי הקבוצות הוא פער משמעותי מאוד בכדורגל.
למה זה הציק לי? כי קשה להשתחרר מהרושם שבכל אשר נפנה הולך ופוחת ערכו של ניסיון החיים: לא רק על הדשא במשחק הגמר של הצ’מפיונס־ליג, אלא גם בכלל בחיים. כלומר לא רק אצל מאמני כדורגל שמעדיפים כוח מתפרץ, כמו שיש רק לבני עשרים וקצת, על פני הניסיון של שחקן שמבוגר מהם בעשור (אלא אם כן מדובר בליגה הישראלית, האיטית והמסורבלת, שבה “קשיש” כערן זהבי מסוגל להיות הכובש המצטיין של מחזורי ההכרעה), אלא גם אצל מעסיקים שמעדיפים כוח אדם צעיר על פני מי שצבר קילומטראז’ בנתיבי החיים.
הבדיחה הישנה (והגסה) גורסת ש”כל אחד בוכה מהמקום הכואב שלו” – ולא אכחד מפניכם: בגיל שמתקרב ל־56 הפחד הכי גדול של גבר, אולי במקום השני לאחר הבריאות, הוא להפוך ללא רלוונטי. יש מי שתוקף את הבעיה בכך שהוא ממציא את עצמו מחדש, מתעדכן והופך להיות בורג לגיטימי, שלא לומר חיוני, במערכות שמהן בנויים חייו. לעומת זאת, יש מי שטועים לחשוב שסגנון לבוש אופנתי ואימוץ של ז’רגון עדכני יעשו עבורם את העבודה, בעוד למעשה הם רק מדגישים עוד יותר את הפערים.
כסף ותבונה
רק שעם כל הכבוד להרהורי הגיל שלי, מדובר בלקח משני בלבד מאותו גמר, שסיים רשמית את עונת הכדורגל למועדונים. הלקח הראשון הוא כוחו המוגבל של הממון.
מרוב שהתרגלנו לכך שכסף קונה הכל בחיים, אנחנו מתקשים להאמין עת אנו נתקלים במגבלות כוחו של הכסף. נכון שהדבר העיקרי שמייצר רווחים הוא כסף, כלומר – לאיש עשיר קל להתעשר עוד יותר מאשר למי שמחפש את האקזיט הראשון שלו, ובכל זאת, כמו שהוכיחה פ.ס.ז’ בגמר מול אינטר: כסף אינו חזות הכל.
עכשיו יתפרץ עליי ההוא שדווקא כן מבין בכדורגל ויטען שאין לי מושג על מה אני מדבר: הן הקבוצה הפריזאית היא הסמן הימני של הכסף הגדול והחדש בכדורגל העולמי. הוא הגיע מאותה מדינה – קטאר – שקנתה אירוח מונדיאל בכספי שוחד, ובעודף שנותר לה בכיס רכשה (לכאורה) גם לשכת ראש ממשלה של מדינה מסוימת במזרח התיכון. אז דווקא היא הסימן למגבלות כוחו של הממון?
ובכן, כן: הקטארים (ונסיכי נפט אחרים) נכנסו להשקעות מסיביות בתחום הכדורגל מתוך אמונה שכסף קונה הכל. הם הביאו לקבוצה שלהם את שני השמות העצומים בכדורגל העולמי: ליאו מסי, הכוכב הארגנטיני של ברצלונה, וניימאר מברזיל, שכיכב אף הוא בעיקר בבירת קטלוניה. אליהם הוסיפו את הכישרון הצעיר שעליו דיברו כולם בתור “הדבר הגדול הבא”, קיליאן אמבפה הצרפתי – וחשבו שבכך יביאו את התואר החשוב ביותר לקבוצתם.
ובכן, הם טעו – ולא רק הם: כך היה גם עם הכסף מאיחוד האמירויות שהושקע במנצ’סטר סיטי והמיליארדים שהשקיע רומן אברמוביץ’ בצ’לסי, ויש עוד דוגמאות של בעלים עשירים שחשבו שהתואר מחכה למי שישיג ויציג את הסגל הנוצץ ביותר. אז נכון שכל השלוש (פ.ס.ז’, צ’לסי וסיטי) השיגו לבסוף את התואר הנכסף (הדרך לאליפות מקומית במדינותיהן הייתה קצרה יותר), אבל כולן, בלי יוצא מן הכלל, השיגו אותו לא עת בזבזו כל סכום שעלה על הדעת, אלא רק אחרי שהצליחו לאחד כסף עם תבונה. כלומר הפסיקו לקנות (רק) יקר והתחילו לקנות חכם.
ולא פחות חשוב מהכסף: כמעט כל בעלים עשיר למד שהדרך להצלחה עוברת בניתוק קל מהאגו ומהרצון להיות גם בעל הדעה, ולמד שהרכש הטוב ביותר אינו שחקן, אלא מנג’ר שיידע לנתב את הכסף למקומות הנכונים, לאו דווקא הנוצצים ביותר.
דגל שחור
הבטחנו התייחסות לדגלי פלסטין הרבים שנראו ביציעים במינכן, בעיקר בידי אוהדי פ.ס.ז’. אפשר לפטור את הגישה הזאת בתור “צביעות”, אפשר להזכיר שמהגרים מוסלמים כבשו את רחובות פריז עוד לפני שנסיכי נפט קנו את קבוצת הכדורגל שלה, וכשהגמר נערך ביום שבו עיר שהיא יעד תיירותי פופולרי כמו ברצלונה (שהיא גם הקבוצה שבה עשה המאמן של הצרפתים לואיס אנריקה את רוב הקריירה שלו) מנתקת את יחסיה עם ישראל, אפשר לגנות את המהירות שבה עמים בדלניים כמו הקטלונים, הבסקים או האיריים מאמצים בחיבוק חם את הנרטיב של הפלסטינים.
כל ביקורת כזאת תהיה נכונה. רק שבשורה התחתונה קשה שלא לשים לב שביציעים שבהם נהגו אוהדי כדורגל ישראלים לתלות בגאווה את דגלי ישראל (ללא קשר לזהות הלאומית של הקבוצות שעל הדשא), מתנוססים עתה דגלי הרוצחים מ־7 באוקטובר. זה לא רק צורם בעין, אלא גם מעלה מחשבות מדאיגות על היחס לישראל בעולם, ועל המחיר שנתחיל לשלם בקרוב על מה שמעוללת לתדמיתנו המלחמה המתמשכת.
בינתיים אנחנו סופגים קצת חרם אקדמי, פה ושם גם תרבותי, לפעמים השהייה של איזה מיזם משותף, אבל התחושה היא שהשבר הגדול עוד לפנינו, שבקרוב מאוד יתחילו גם חברות ואנשי עסקים מישראל לשלם את מחיר מעמדנו המידרדר – זה שעוד יפגע בכיס של כולנו. אז הנה לנו שלוש תובנות כלכליות ממשחק גמר ליגת האלופות – ולא תאמינו: אלו עדיין שתיים פחות ממספר השערים שכבשו הצרפתים לרשת האיטלקית.
