אנחנו עם אחד, וככל שאנחנו הפוכים, אין לנו לאן לברוח זה מזה. והחלוקה שלנו למחנות איננה אלא מיתוג לכל היותר”, מצהיר ניר פרידמן, שמככב בתוכנית “הפוכים” ברשת 13. “כשאתה נוגע בחיים עצמם, אתה רואה שלמעשה אין בינינו מחלוקות. בעצם כל מה שאתה רוצה זה לגדל משפחה בישראל ולחיות בשלום עם שכניך. המסקנה שלי היא שדי לדבר בסיסמאות של שמאל וימין. אם ה’הפוך’ שלי בסדרה, זליג קרימקו־שמואלוביץ’, מתנחל מאפרת, אוהב את המשיח, זה לא מונע מאיתנו להיות חברים. עובדה שאחרי הצילומים נשארנו בקשר”.
מה הביא אותך ל”הפוכים”?
“הרצון לנפץ סטיגמות וסטריאוטיפים. נוהגים להדביק לי סטיגמה של תל־אביבי ושמאלני, ואני לא יודע מה זה. מה אני אשם שנולדתי בעיר הזאת? בסופו של יום אני במיינסטרים, בניגוד לתדמית הפרועה של רוקנרול, חיי לילה והזיות שנדבקה אליי. כי ככה, עם הלהיטות להכניס למגירות, המוח עובד. אבל במציאות, את מי שהכי הפוך ממך אתה עשוי לפגוש למחרת כדוקטור שיציל את חייך”.
בסדרה רואים את זליג, ה”הפוך” שלך, ממתין לך בכניסה למערת המכפלה. היית שם קודם?
“מן הסתם הייתי שם בטיול בית ספר או בצבא. חבל שעושים עניין ממקום בעל פוטנציאל תיירותי מדהים, שבנסיבות אחרות היה יכול להכניס הרבה כסף לכולם לו היינו חיים בשלום ולא עם צבא בכל פינה”.
תשומת לב מגן הילדים
פרידמן זכור מהסדרה המיתולוגית “פלורנטין”, שם גילם את צמר, ומאוחר יותר מהשתתפותו בסדרה “מחוברים”. על “הפוכים” העכשווית הוא אומר, “פתאום מצאתי את עצמי בדוקו־ריאליטי די קליל כזה, שבו כל אחד משנינו בא לביקור של יום אצל האחר. זה יופי של דבר. לא צריך ללמוד טקסטים בעל פה, וכל אחד נשאר מי שהוא”.
לעומת חלק מהזוגות בסדרה, שנסחפו לוויכוחים קשים, המפגש שלך עם זליג מצטייר כנופת צופים.
“אתה צודק. אמרתי לו אחרי חמש דקות שיחה שעוד רגע אנחנו הולכים להתחתן. במערת המכפלה, בפלורנטין, בכל מקום השכלנו לדבר בגובה העיניים. כן, גם על אותו מטורף שרצח במערה הזו לפני 31 שנה 29 מתפללים מוסלמים. שנינו הסכמנו שסטיגמות מוליכות לאירועים אלימים מאוד כפי שלמדנו במהלך ההיסטוריה”.
מה תאמר על זליג?
“בזמן שאנשים פה לקחו את המזוודות ועפו מתוך פחד הישרדותי כשפרצה המלחמה, הוא לא חיכה הרבה כדי לעלות בניו יורק על מטוס ולהגיע לישראל בעיצומה של המלחמה כדי לעזור במה שיוכל. זה מחמם את הלב ומדהים לראות עד כמה שהוא מחובר למה שקורה בארץ. זליג בא הנה בעקבות בתו, שעשתה עלייה שנתיים לפניו והיא רועת צאן באחת ההתנחלויות ולומדת באוניברסיטה”.
ברם, לא מומלץ לחשוד בפרידמן, לנוכח הידידות שהוא רוקם עם בן זוגו הטלוויזיוני, שהוא עומד להצטרף אליו בשטחים. “זה עדיין שטח צבאי, ואנשים מתיישבים שם בלי לבקש רשות מאף אחד”, הוא טוען. “כך אתה מרחיק את השלום ופוגע בשכנים שלך בלי לדעת לאן זה יגיע”.
היית מוכן לגור תקופה בחברון?
“לא, בוודאי לא כל עוד העניינים לא רגועים שם. אבל אם יזמינו אותי להופעות, אבוא בחפץ לב. אני לא מהמחרימים”.
פרידמן, 54, גדל “בשכנות לכל מיני מפורסמים” בנווה אביבים שבצפון תל אביב, כבנם של זוג רוקחים, ש”הודות להם, עם החינוך הטוב והערכי שקיבלתי, הייתה לי ילדות נהדרת”.
מתי הסתמן השחקן שבך?
“תמיד הייתי שובב, ותשומת לב דרשתי כבר בגן הילדים. כילד, הייתי ספורטאי מצטיין, בעיקר באתלטיקה קלה ובטניס. שיחקתי כדורגל בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב. אם חשבתי שזה יהיה הכיוון שלי בחיים, זה השתנה בגיל 14, כשהגיע אלינו, לתיכון אליאנס, המורה לדרמה משה בן־סימון. התשואות שקיבלתי שם על תפקיד פרופ’ היגנס כשהצגנו את ‘גברתי הנאווה’ סימנו לי את הדרך, וישר התקבלתי ללהקת ‘צעירי תל אביב’. עם ‘צעירי’ וכל ההיסטריה סביב הלהקה, השתתפתי בפינות ב’זהו זה!’, ודי מהר נהייתי נער כוכב.
“ההשתתפות שלי שם היא חוויה שאני נושא איתי כל החיים, מאז שתפסתי שם איזה כוח יש למדיום של הטלוויזיה. עד היום אני מברך על כך שבניגוד לאי אלה אחרים, התהילה לרגע לא בלבלה אותי. זה היה בסיס נהדר לקריירה, בעיקר כשבעונה הרביעית שלי בלהקה קיבלנו את ‘החופש האחרון’, סדרה משלנו. בעוד שאורי פסטר ביים אותנו, אולי תופתע לשמוע שיאיר לפיד, ראש הממשלה לעתיד, כתב לנו את החומר. מי יודע, אולי אספר פעם לנכדים שראש הממשלה כתב טקסטים לסבא שלהם”.
מה אתה זוכר ממנו?
“יום אחד הגיע אלינו חתיך כזה, עם ג’ל בשיער וג’ינס שחור צמוד, מלא בעצמו וסופר־מוכשר. התחברנו מאוד איתו ועם הפוזה המגניבה שלו. הבנות התאהבו בו”.
העלית בדעתך שהוא יגיע לראשות הממשלה?
“אם היית אומר לי את זה אז, הייתי צוחק. זה מה שיפה בחיים, שהם מזמנים לנו הפתעות. זה אומר שאפילו יכולתי להיות אסטרונאוט, לו רק רציתי”.
ומה הזיכרון מההשתתפות ב”פלורנטין”?
“השנים היפות בחיי, עם כל גילויי ההערצה. היו שתפסו אותי ברחוב ורצו, לשווא, לדעת ממני מה יהיה בפרק הבא. אגלה לך סוד, שאז גרתי בשינקין, ולא בפלורנטין, שנעשיתי מזוהה איתה”.
את שירותו הצבאי עשה פרידמן בלהקת פיקוד הצפון, בין השאר לצד סער בדישי. כשהשתחרר, הקים את להקת “השוונג של הפיתה”, שזכתה בתחרות להקות במועדון “רוקסן”. הזכייה שינתה את תוכניותיו. “תכננתי לנסוע ללוס אנג’לס וכאילו לשחק אותה באמריקה”, הוא מספר. “אבל ה’שוונג’ השאיר אותי בארץ, ושאמריקה תחכה. במקומה הגעתי לסדרה ‘פלורנטין’, שביים איתן פוקס, ושאני מאוד גאה בה”.
לגולן ובחזרה
בקולו הרדיופוני, פרידמן פעיל מאוד בזירת הדיבובים, כולל סדנאות שהוא מעביר. פרידמן גם מקריין בפרסומות ובקלטות לילדים תחת הכותרת “ניר פרידמן מספר”. “כנראה יש משהו בקול שלי שנוסך רוגע ומעודד ילדים להקשיב לי”, הוא מעריך. אחת ההצלחות הגדולות שלו הייתה ההפקה המוזיקלית של “פרפרים”, האלבום של אורי בנאי, חברו מאז “צעירי תל אביב” ו”פלורנטין”.
“לא היה חסר הרבה בשביל שהלהיט הזה לא היה”, מעיר פרידמן. “בחזרה האחרונה לפני הקלטת האלבום אורי אמר ‘אני חייב להשמיע לך שיר שכתבתי אתמול’. ‘טוב, אז יאללה!’, אמרתי בעצבים. אבל כשהשיר ‘פרפרים’ היה מוכן, הבנו שיש לנו להיט ביד. הוא אכן נעשה השלאגר הכי גדול של אותה שנה”.
יצא לכם עוד שיר, לא פחות מצליח, “הזמנה לחתונה”.
“אכן, השיר הזה נהיה הכי מבוקש לחתונות”.
מי כתב אותו?
“אנחנו”.
ואתה עצמך חי עם בת הזוג, שחר, בלי חתונה.
“אנחנו ככה 14 שנה ועדיין לא התחתנו. אני אומר ‘עדיין’ כי מתישהו אני רוצה לאזור אומץ ולהציע לה נישואים”.
במה שחר עוסקת?
“שחר דוגמנית ושחקנית נהדרת. בשנים האחרונות היא מגדלת את הילדות שלנו, והיא האמא הכי טובה בעולם”.
כמה ילדות?
“שלוש. אריאל בת 13, אנה עוד מעט בת 11 ואולי בת 3 חצי”.
לפני 11 שנה הפתיע פרידמן, שאכן נתפס כתל־אביבי מושבע, כשעבר עם משפחתו ליישוב הקהילתי חד נס בדרום הגולן. “כמה שנים קודם לכן התארחנו בצימר שם”, הוא מספק את הרקע. “כשראיתי במקום אנשים חיים בטבע יפה, מול הכנרת, אמרתי שגם אני רוצה. בדרך כלל, כשאנחנו מבקרים במקומות שמרשימים אותנו, אנחנו מביעים בהתלהבות של רגע רצון לעבור אליהם, וכשחוזרים הביתה, שוכחים מזה. לא הפעם”.
“שחר, זוגתי, היא בת היישוב קדמת צבי ברמת הגולן. אבל היא דווקא רצתה לחיות בעיר הגדולה, בעוד שאני, שאבות אבותיי חיו בצפת והרגשתי חיבור שורשי לצפון, החלטתי לממש את הפנטזיה. אחרי שעברנו ביימתי את חגיגות 20 השנה למושב כנף, הקמתי קבוצת תיאטרון בקצרין, ועשיתי גיחות עבודה לתל אביב. בקיצור, נהניתי מכל העולמות. אבל כעבור שלוש שנים חזרנו לעיר הגדולה. שחר רצתה חיים יותר תוססים, ואני רציתי לממש חלום ישן ולפתוח אולפן משלי. מאז הבית שלנו בחד נס מושכר. אולי בעתיד נהפוך אותו לבית הנופש שלנו”.
איפה הסמל המסחרי שלך, הראסטות?
“הראסטות נעלמו, אבל התלתלים של השיער הארוך נשארו”.
אלבום חדש בדרך?
“אני עובד בקצב שלי. מי שאוהב אותי, אוהב אותי, ומי ששומע אותי, שומע אותי. יש לי קהל לא גדול, וזה מתבטא במכירות האלבומים שלי. אם עדיין אני עושה ויוצר, זו ההצלחה שלי. אבל זאת עובדה שעוד לא מילאתי את קיסריה. למרות זאת, אני עדיין בהרגשה שאני הולך לכבוש את העולם”.
זה יקרה?
“אולי פעם”.
עד אז, מ”הפוכים” אתה מרוצה?
“בסך הכל יצא טוב, ומהתגובות שאני מקבל אני מבין שעשיתי עבודה נכונה, מה גם שדיברתי שם רגוע ולא מתלהם”.
אפשר לעצבן אותך?
“אפשר לעצבן אותי, גם אם אני נראה רגוע ושאנטי כזה. תלוי מה הסיטואציה”.
