תמי פולק, בת 89, גרה בכרמיאל ומתנדבת ב”בית לוחמי הגטאות” כאשת עדות. במסגרת פעילותה כאשת עדות היא מספרת את סיפורה לקבוצות תלמידים, מכינות וחיילים המגיעים למוזיאון. היא נולדה באוקראינה ב-1936 ומשפחתה גורשה ב-1941. אביה נרצח ואימה מתה.
תמי הועברה על ידי ועדת הצלה לבודפשט שם אימצו אותה זוג הורים חשוכי ילדים והילדה בת השש וחצי חשבה שהגיעה אל המנוחה והנחלה, אך בשנת 1944, פלשו הנאצים להונגריה וכבשו אותה. בגטו הייתה פושטת יד אבל שרדה את השואה בזכות תעוזתן של אחיותיה הגדולות ששלחו אותה לחסות במשפחות נוצריות.
“היו שנים שלא רציתי לדבר על השואה, רק לגדל את הילדים שלי. התחלתי כאשת עדות כמעט במקרה. יש לי גם חברים ניצולי שואה ועם השנים אני רואה אותם נעשים חולים ונסוגים ואני מבינה שעוד מעט אנחנו נגמרים” מספרת תמי.
הוסיפה: “הרבה שנים זה לא היה כבוד גדול להיות ניצולת שואה, לא הבינו את הטראומה. את אבא תלשו מאיתנו ורצחו אותו ביריות ששמענו, אמא מתה ממש לידי. כל כך הרבה מתו סביבי אבל כילדה תמיד האמנתי שאני אשרוד. היו לי שתי אחיות גדולות שתמיד ידעו להושיט לי יד כשהיינו בארץ, גם אם בשנים הנוראות לא תמיד יכולנו להיות אחת ליד השנייה”.
כתב אישום מדור המייסדים
לתמי נכד שסיים לא מזמן שירות כקצין ועוד נכדה חיילת קצינה בצבא והיא מאד גאה בהם. “אני חרדה מאוד מהמלחמה. אני בשום אופן לא בעד מלחמות אבל באזור הזה לא היה אף פעם שלום וכנראה גם לא יהיה”.
המצב במדינה מאוד מטריד אותה והיא זועמת על הסחבת בשחרורם של החטופים שנותרו ברצועת עזה: “אצלי אף פעם לא רצו אותי כי הייתי יהודייה וזרקו אותי ממדינה למדינה. היו לי חיים קשים מאוד אבל המדינה שלי לא בגדה בי, להפך, היא הצילה אותי. אני תמיד אומרת שאני נולדת מחדש בגיל 13 כשקמה המדינה. אבל הבחורים האלה במנהרות תקועים, המדינה שלהם בגדה בהם”.
בעדות שנתנה במוזיאון בית לוחמי הגטאות בזמן המלחמה, היא מספרת על רגע מיוחד מאד עבורה: “כשהיו אצלי הקצונה הגבוהה, שבאו מהגבול הצפוני, הם ישבו ושמעו אותי אומרת את אותו הדבר – זו אמת עמוקה מאוד שלי שהחטופים נבגדו. בגידה כזו היא הרגשה איומה, אלה אנשים שנתנו את כל החיים בשביל המדינה, התגייסו לצבא ושילמו מיסים ולא משחררים אותם”.
“ילדים תמיד נשארים ילדים”
היא עלתה לארץ לקיבוץ עין השופט בת 13 במסגרת עליית הנוער ולאורך החיים בישראל עסקה בעיקר בתחום חינוך ילדים כסייעת ולאחר שעברה המשפחה לכרמיאל גם כמנהלת במעון לילדים. “בגלל שלא היתה לי ילדות נורמלית תמיד היו לי רגשי נחיתות שלא למדתי אבל אלוהים נתן לי מתנה כשאחרי מלחמת יום כיפור חסרו גננות ובלי תעודת בגרות נבחנתי ועברתי את ההסמכה הרשמית לגננת בגיל 39. בגיל 62 כבר סיימתי תואר שני”.
את החיבור המיוחד שלה לילדים היא מסבירה: “גם בתוך הזוועות לא הפסקנו להיות ילדים. רבנו ושיחקנו בינינו, אפילו בטרנספורטים של הצעדות ספרנו את עמודי הטלגרף כמשחק. ילדים נשארים ילדים ולכן אני יודעת לספר את הסיפור גם לילדים צעירים מאד. תמיד בתוך הרוע היה מישהו שהושיט לי יד ומשך אותי. כשהתבגרתי הבנתי את המעשים הטובים שעשו עבורי ועבור ילדים כמוני ורציתי להיות כמוהם”.
פולק הספיקה לתעד את זכרונותיה גם בשני ספרים, “מלאכים יש רק במחברת” ו”לאה משום כך את אחותי”.
