אחרי השמדת הציר הג’יהאדיסטי, ישראל תצטרך להחליט על עתידה. היה נדמה שאנחנו צועדים למקום ליברלי, שוויוני, מערבי ודמוקרטי, אך מי שצופה ב”האח הגדול” כבר יודע: הכיוון הפוך. חלק מההצלחה המטאורית של העונה, בצל המלחמה, הוא היכולת לשרטט מציאות ישראלית אותנטית. הפורמט מאלץ את הדיירים לחיות במרחב משותף ולהכיר את האחרים. הבנים נוהגים להעיד על עצמם “אני גבר של פעם”. הכוונה היא לממש פעם, והרווקים מביניהם מחפשים “אישה של בית”. האידיאל הוא בחורה חלשה. כזאת שתפנק, תבשל ושתהיה צנועה.
צניעות האישה היא אחד הפרמטרים המדוברים העונה. הרעיון המכונן הוא שהגבר יחליט עבור אהובתו מה תוכל ללבוש ועם מי עדיף שלא תיפגש. מדובר בתוכנית ריאליטי במאה ה־21 בטלוויזיה הישראלית, ולא בהצצה לחיי הסולטנות הטורקית. אדם שניזון מהתרבות המערבית, יודע שמעמד האישה עבר שינוי מטאורי לטובה, ושהעולם הוא מקום שבו לא שופטים אדם לפי מינו ומגדרו. אולם בשביל אוכלוסיית “האח הגדול” האישה היא עדיין “ילדה” או “ילדה קטנה” שצריכה הגנה. או חינוך. או גבר שיראה לה את הדרך.
כששאול רצה לכבוש את ליבה של שני, הוא אמר לה, גם אם בצחוק, דברים שהיא אמורה לאהוב לשמוע, כמו “מאז היום הראשון אהבת שאני אומר לך מה לעשות”. זה הומור שמקפל בתוכו אמת שבאה לידי ביטוי בצורה מזוקקת יותר אצל כוכב העונה, ארז איסקוב, שכל הבית נע סביבו משל היה הקולוסוס מרודוס.
איסקוב הוא ארכיטיפ ישראלי. קלישאת הצבר. קשוח מבחוץ ורך מבפנים. הרגישות שבו באה לידי ביטוי באינטראקציה מול שלקה. הוא מגונן עליה, רואה בה יצור חסר אונים שאינו מסוגל להתמודד עם העולם סביבו. מדובר בבחורה כמעט בת 20 ולא בעוללה בת 4. היחס שלו ושל הגברים האחרים אליה ואל שאר הנשים הוא יחס פטרוני ומתעליין.
איסקוב ויוסי בובליל מחליטים ביחד מה לעשות עם האישה־ילדה הזאת. למשל, הם סיכמו שלא להעיר לה, ולעיתים אף להתרחק ממנה. מפאת גילו, בובליל הפך לחכם השבט, שמשיא עצות. אחת מהן היא שצריך לשחק עם האישה, לתת יחס ואז להתעלם. על ערכים כמו אהבת אמת, כנות ופתיחות הוא לא שמע, אבל גסות רוח תמיד מתקבלת בברכה. לשלקה, למשל, הוא קרא שמנה. היא עצמה מתנדבת להיות סטטיסטית במשחק הגברים השוביניסטי שנערך מעל ראשה. כשפוגעים באיסקוב, מחמל נפשה, היא הולכת הצידה לבכות. היא אומנם מעוניינת בו, אבל יודעת שלעולם לא תזכה בקרבתו, ולכן היא שמה את עצמה כבובה במגרש המשחקים שלו.
איסקוב הוא גבר ישראלי ממוצע. כוחני וסתלבטן. הוא מחפיץ נשים באמצעות דימויים מעולם הקולינריה. כל בחורה חמודה היא “גלידה”. היחס החיובי שלו לתרצה נובע בעיניו מפשרה שעשה, לפי סיפור החלווה, שלפיו בבית שאין בו שוקולד, מסתפקים גם בחלווה. הנשים הן לא יותר מתופינים שמטרתם להעביר לו את הזמן. הוא גם ניחן בכישרון לא ממומש בתחום הכדורגל. הוא היה בלם מבטיח שמאמנו, יוסי בן שטרית, אמר עליו שהוא בעל עוצמות יוצאות דופן, חזק, מהיר, עם יכולת טכנית מעולה. אולם בדומה לישראלים אחרים, ההיבריס והביטחון העצמי המופרז גוברים על שאר הכישורים. במקום לרוץ על המגרש כשחקן בארץ או בחו”ל הוא רובץ בפינת העישון עם דרורה, תרצה ושאול.
גם תרצה עצמה מקבלת את יחסי הכוחות האנכרוניסטיים בין המינים. לפי משל המפתח והמנעול שהיא המשילה, גבר ששכב עם הרבה בחורות הוא “מפתח מאסטר” ואישה ששכבה עם הרבה גברים היא “סתם מנעול”. המלצתה לנשים: ללכת רק עם גבר אחד במטרה למסד יחסים, ואילו הגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים. הגבר נותר בתפקיד המסורתי שלו: החזק, השולט, המחליט, הקובע. האישה היא כנועה, בכיינית ומכרכרת סביב הגברים בתקווה שאחד מהם ייאות להתייחס אליה.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה, שניים מהם, יובל ושני, במערכת יחסים. כשהיא רצתה את קרבתו, הוא לעג לה “מה את רוצה, קצת צומי? הנה קחי”. כאילו שזה משאב ששייך לעולם הגברים שמשחררים אותו במשורה לבחורה הרצויה. הוא מתקרב ומחבק. באמת תודה. לא ברור מאילו בתים הטיפוסים האלה הגיעו, ובאיזו מערכת חינוך למדו. אך הם מייצגים תופעה מדאיגה – שאיראן גם יכולה להיות ממש כאן, כשאנשים חופשיים מאמצים אידיאולוגיה גברית שתלטנית דכאנית, ונשים מסכימות, כאילו זה חלק מחוקי הטבע.
