מעריב שוחח עם סא”ל (במיל’) עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה”ל ובכיר במודיעין זרוע הים, בעקבות הדיווחים לפיהם ארה”ב וחמאס קרובים לסיכום על הצעת ויטקוף החדשה. יגור מציע לבחון את ההצעה מתוך הקשר אסטרטגי עדכני – ומסביר מדוע ייתכן שדווקא חוסר הרלוונטיות שלה מחייב את קבלתה.
“אתמול פתחנו בכותרות לפיהן ארה”ב וחמאס קרובים לסיכום על מתווה וויטקוף שכולל הצעה חדשה. מבלי להיכנס לפרטיו מדובר בהפסקת אש, שחרור כמחצית מהחטופים, שחרור אסירים בתמורה וערבויות להמשך המו”מ. אלא שמתווה שהיה טוב ויפה לפני כחודש חודשיים והתמקד בפן הביטחוני-צבאי, פועל כיום בהקשר אסטרטגי שונה לחלוטין בעזה – הקשר אזרחי”, אומר יגור.
“המנגנון החדש לחלוקת המזון שהחל השבוע לפעול ברצועה, הוא תפנית אסטרטגית של ממש, ולראשונה נוטל מחמאס את מרכיבי הריבונות העיקריים שלו ומשחרר את האוכלוסיה ממרותו, כשבמקביל לו הכנות לתחילת יישום תוכנית ההגירה מרצון”, מסביר יגור.
“זהו תהליך, שאם לא ייעצר כעת, הוא בלתי הפיך ומלחיץ מאוד את חמאס, שמגלה, בין היתר בפריצה של ציבור עזתי למחסני הקמח שלו, שגם מה שנותר מכוחו הצבאי אינו רלוונטי כאן. השפה הפכה לאחרת. הלחץ הזה יועצם מאוד,עד כדי מוכנות לשחרור חטופים כדי לעצור את הסחף, ובסופו של דבר גם מוכנות להגלייה של אנשיו ופירוק נשקו”, יגור מרחיב.
למרות שנדמה שהמציאות הנוכחית מחייבת לדחות את הצעת ויטקוף – דווקא יגור סבור כי יש מקום לבחון את ההצעה מחדש, מהקשר אחר: “לכאורה, יש כאן את כל הסיבות לדחות את מתווה וויטקוף, עתה כשחמאס בגבו אל הקיר. תחת הטענה כי, יש לסיים את המלאכה ולפרקו, מטרה שכולנו שותפים לה ורוצים לראותה מתממשת בהקדם”.
“אבל, אם נבחן מעט יותר לעומק את הסוגיה, נגלה כי, ישראל על אף האיומים הרבים בחודשים האחרונים, טרם מימשה מהלכים צבאיים בעצימות גבוהה מאוד ובלתי הפיכה לכיבוש הרצועה, יתכן כדי לאפשר שחרור חטופים נוספים, ויתכן גם מחוסר רצון של מקבלי ההחלטות, חוסר יכולת לממש ללא מחירים גבוהים לחטופים ולכוחותינו או בקשה אמריקאית ברקע”, יגור מצנן את התלהבות, “כך ש’סיום העבודה’ עם מאמץ צבאי כולל לא בוצע עד כה למרות שיכולים היינו לבצעו מזמן, ומדובר ב’קבוצה ריקה’”.
המנגנון האזרחי הוא היחיד שפוגע אנושות בחמאס
“צריך להסתכל על הסוגיה מנקודת מבט אחרת – ההקשר האסטרטגי השונה – ‘עמוד השידרה’ של הלחימה נגד חמאס כיום הוא אזרחי ברובו (בגיבוי צבאי). לכן, אם מתווה וויטקוף עוסק בעיקר בתחום הביטחוני-צבאי, מאמץ שממילא לא מתקדם משמעותית בשטח, ואינו עוצר את ‘הלחימה האזרחית’, הרי שלמעשה מטרותיו הן שלוש”, מסביר יגור ומפרט את המטרות.
“המטרה הראשונה היא לשחרר חטופים נוספים (כשמחירים כמו שחרור אסירים לא עושים עוד רושם על הציבור בעזה, ולא הם מה שיאפשרו לחמאס לשרוד בשלטון). המטרה השנייה היא לפטור את ישראל (לפחות זמנית) מהמשך הצורך בלחץ הצבאי שאינו עולה מדרגה, ולהתמקד בהמשך ‘הלחימה’ מול חמאס במה שעושה את העבודה מולו הכי טוב – המימד האזרחי, כשהמימד הצבאי מגבה אותו ומעניק לו מעטפת שליטה ביטחונית. המטרה השלישית היא יישור קו עם ארה”ב וגישתו של טראמפ שמבקש לסיים את הלחימה הצבאית במזה”ת, כדי לפנות דרך לשיקום ולסדר אזורי חדש”.
לפי יגור, כל מהלך שיחליש את הציר האזרחי הקיים הוא טעות אסטרטגית: “המשך הצורך במתן מעטפת ביטחונית לפעילות המנגנון האזרחי ברצועה וליישובי העוטף, מכתיב נוכחות צה”לית במרחבים אלו, ועל ישראל להתנגד לנסיגה כוללת, שעלולה לפגוע מאוד במנגנון היחיד שפוגע כיום אנושות בחמאס – המנגנון האזרחי”.
“לאור האמור לעיל, דווקא בגלל חוסר הרלוונטיות של מתווה וויטקוף להקשר המעודכן, יתכן שעל ישראל לקבלו – חטופים חיים ישוחררו בעוד שתהליך שחיקת הכוח של חמאס יימשך בקצב מואץ בציר האזרחי ואין כל הסכמה לסיום המלחמה. הציר הביטחוני (שבו הצעת ויטקוף מתמקדת) יעניק גיבוי ושליטה ביטחוניים, כשאת ‘הלחימה הצבאית’ עצמה ניתן להשהות. בסיום 60 הימים – נפגוש בחמאס אחר, מוכן לויתורים משמעותיים מאוד, עד כדי פירוקו מנשקו והגליית אנשיו”, יגור מבטיח.
עם זאת, יגור מדגיש: “הצעת ויטקוף תהיה רלוונטית רק אם לא תעצור את התהליך האזרחי בעזה. אם בכל זאת הצעת וויטקוף עוסקת בהקפאת מנגנון החלוקה הקיים וחזרה לאחור, או מבקשת להזדכות על התפקיד האמריקאי בו ולאפשר שילוב כוחות של הסדר הישן דוגמת האו”ם ואונר”א – על ישראל לדחותה על הסף, כיוון שזו לא המתכונת להמשך פירוק חמאס דרך ‘הציר האזרחי’”.
