המולת הרחוב הישראלי, בין רעש המכוניות לקדחת הקניות, פורח פתאום משהו אחר. לא עוד דוכן פרחים רגיל, אלא מפגש בלתי צפוי בין יופי לכאב: פרחים רעננים שנשזרים בידיהם של לוחמי צה”ל שנפצעו בקרבות ושמנסים בעצמם לשזור מחדש את חייהם.
היוזמה החדשה, “פרח השכונות”, מצמיחה גם אחווה ותקווה. ליד כל דוכן פרחים כזה נחשף סיפור הקרב, הפציעה והשיקום – עדות חיה למחיר המלחמה ולעוצמת הרוח הישראלית.
“מטרת המיזם היא לתת ללוחם אפשרות לעבור משדה הקרב אל שדה הפרחים”, מסביר אמיר דולמן (21), מיוזמי המיזם, שעומד מדי יום שישי מאחורי הדוכן שלו בערד. “כשלוחם נפצע, פיזית ונפשית, הוא מובהל לבית החולים ועובר שיקום ארוך – פיזי ונפשי. אנחנו, ביוזמה זו, מעניקים ללוחם הפצוע את השיקום התעסוקתי, שזה לא פחות חשוב”.
“הוא מצליח לצאת לרגע, לא להתעסק רק בפציעה ובשיקום, אלא לצאת מאזור הנוחות שלו, לצאת אל העולם, לפגוש ולהכיר אנשים, לדבר עם לקוחות, להזמין סחורה, למכור, להתפרנס – ובעצם, להתחיל את החיים”, מספר דולמן.
“הפרחים מסמלים פריחה והתחלה חדשה, והסימבוליות הזו היא בדיוק מה שדרוש לנו כרגע”, דולמן מודה. “היוזמה נולדה בזמן שהיינו כולנו, בלי להכיר זה את זה קודם לכן, בשיקום בתל השומר. הבנו שהצורך הזה משותף לכולנו. היוזמה צמחה מתוך הכאב”.
“אנחנו פצועי קרב שמפיצים אור ותקווה דרך מכירת פרחים, כחלק מתהליך השיקום שלנו. משרד הביטחון נותן פחות דגש לשיקום התעסוקתי, הוא יותר עוזר בלימודים וכדומה, אבל פתיחת עסקים היא בעיקר עלינו”, הוא מתאר.
איך היוזמה עוזרת לך, אישית, להשתקם?
“כשאני עומד מול הלקוחות ומדבר איתם, אני מרגיש שאני עושה משהו עם עצמי ועם החיים שלי. אני כבר לא חושב רק על הפציעה ועל הכאבים. זה מאפשר לי לעמוד על הרגליים ולעשות משהו אחר”.
כרגע לוקחים חלק במיזם שבעה לוחמים לשעבר שמאיישים שבעה דוכנים ברחבי הארץ: בגני תקווה, בסביון, ביהוד, בפתח תקווה, בנתיבות, בים המלח ובערד. בכל עמדה ניצב לוח ועליו מופיעים סיפורו של הלוחם ומסריו. “אנחנו לא עושים משלוחים”, מדגיש דולמן. “כחלק מהשיקום אנחנו רוצים לפגוש אנשים, לדבר איתם, וזה כל הקטע. זה לא דוכן פרחים רגיל”.
הפחית שהצילה אותי
ב־7 באוקטובר 2023 היה דולמן בן ה־19 סמל מחלקה ומפקד דחפור משוריין D9 בגדוד 601 של ההנדסה הקרבית. “התעוררתי באזעקות, נכנסתי לחדר של אמא שלי, הערתי אותה ואמרתי לה שפרצה מלחמה. אם בערד יש אזעקה, סימן שיש מלחמה”.
“כעבור שעה, כשהתחלתי להבין קצת את התמונה, עליתי על מדים, לקחתי את האוטו של אבא שלי, נסעתי לפגוש חברים מהגדוד ועלינו לרמת הגולן. תוך יומיים וחצי היינו על ה־D9 בגבול לבנון, מוכנים להיכנס”, הוא מספר.
זו הייתה הפעם הראשונה שחווית מלחמה כחייל.
“למען הכנות, זו לא הייתה תקופה קלה. זה היה מאוד מורכב. נלחמתי שבעה חודשים ברצועת עזה באינטנסיביות מרבית. הגדוד שלנו היה הכי פעיל ברצועה כי אנחנו, עם הדחפורים, פתחנו את שערי עזה לכוחות צה”ל”.
“מדובר בלילות ללא שינה, לחצים אינטנסיביים, עייפות ותשישות. מאוד קשה להתקיים באווירה הזו, אבל בסופו של דבר אתה רואה את המשימה מול העיניים. אם אנחנו, האחראים על הדחפורים, מפסיקים לעבוד – הכל נתקע ואי אפשר להתקדם”, דולמן מסביר.
ב־29 באוקטובר 2024, בעת שהיה בחזית הכוח ברפיח, דולמן נפגע. “מנהל העבודה שלי ואני ישבנו בדחפור, ואני החזקתי פחית שימורים של כרוב כבוש ביד”, הוא משחזר. “פתאום יצא מחבל מתוך פיר, ירה לכיווננו RPG ופגע בחלון של ה־D9. התחילה להתלקח שריפה גדולה בתוך הכלי”.
“הנס שלי היה שכמה שניות לפני כן מנהל העבודה ביקש ממני להחזיר את פחית השימורים לתא המטען. קמתי מהמושב שלי, הסתובבתי כדי להעביר את פחית השימורים, ואז הטיל פגע בחלון. אם לא הייתי קם, לא הייתי כאן. כל החיים שלי עברו לי מול העיניים. חשבתי על המשפחה ועל בת הזוג שלי, ובשארית הכוחות שלי פתחתי את הדלת הבוערת, רצתי והתרסקתי. עד שהגעתי לבית החולים לא איבדתי הכרה”, הוא מספר.
דולמן פונה במסוק לבית החולים סורוקה. “הייתי במצב אנוש. כשהגעתי לבית החולים איבדתי הכרה ונאבקתי על חיי”, הוא מספר. “במשך שלושה חודשים הייתי מורדם ומונשם עם מכונה שמחליפה את תפקיד הריאות שלי”.
“כתוצאה מהפיצוץ היה הדף גדול בכלי והריאות שלי נקרעו. הרופאים לא האמינו שהריאות ישרדו את זה. חיפשו לי ריאה להשתלה, ואז קרה הנס השני שלי: הריאות שלי הצליחו להשתקם. הרופא אמר לי שנדיר מאוד שהריאות ישרדו מכה כזו”, הוא נזכר.
“בהמשך הייתי עוד חודש בשיקום נשימתי, ואז כמה חודשים בשיקום אורתופדי. לאחרונה השתחררתי וכיום אני נמצא ארבעה ימים בשבוע בשיקום בבית החולים שיבא. חוץ מהפגיעה בשתי הריאות יש לי פגיעה עצבית בשתי הידיים”.
אתה זוכר מה עבר לך בראש בתקופה הקריטית של האשפוז?
“אתה לא יודע אם ואיך תשרוד, מה יישאר ממך, באיזה מצב תפקודי תהיה. אתה בתוך סיוטים וחלומות שנראים כמו מציאות, גם כי אתה בהשפעת הרבה תרופות. זו תקופה הזויה. ואז אתה מתחיל לאמוד את הנזק, להבין את חומרת המצב”.
“אתה מתמודד עם בעיות תפקודיות קשות מאוד וצריך להבין ולהשלים עם זה שכבר לא תוכל לעשות כל מה שרצית, או כל מה שעשית לפני כן – אם זה לבשל, או לנגן, לדוגמה. אני נניח כבר לא יכול לעשות עם הידיים את כל מה שהייתי רגיל לעשות וצריך להתרגל למצב החדש ולהתמודד עם זה. צריך לחיות את החיים”, דולמן מסביר.
שזירה ביד אחת
את מיזם הפרחים, שנולד במוחם של הלוחמים במחלקת השיקום, דולמן מיישם בשתי נקודות מכירה בעירו ערד. “למדתי לשזור פרחים ביוטיוב”, הוא חושף. “אני רואה סרטונים של הכנת זרים ואני מתאמן לקראת יום שישי. גם זה חלק מהשיקום שלי”.
“את הפרחים, באיכות הכי גבוהה שיש, מוכר לנו ספק מהמרכז”, דולמן מספר. “אני וחבר, כל אחד מאיתנו עם יד שמאל לא מתפקדת, והאתגר שלנו הוא לשזור פרחים ביד אחת. לי יש ארבע אצבעות פעילות ביד שעובדת, וכרגע אני עומד באתגר הזה בהצלחה”.
מהן התגובות של הלקוחות?
“אנשים מתרגשים. הם נעמדים מול השלט עם הסיפור שלי, קוראים, ואז מדברים איתי בזמן שאני שוזר להם פרחים. זה רגע מעניין. יש פה סיפור לפרחים. אנחנו קושרים סיפור למוצר”.
את דולמן ופרחיו תוכלו למצוא בימי שישי, החל משעה 8 בבוקר, בצים סנטר בערד (ליד “קארפור”) או בסטודיו קופי באזור התעשייה. “אני מזמין פצועים להצטרף אלינו”, הוא אומר לסיום.
“נעזור לכל לוחם שרוצה בכך להיכנס לשוק התעסוקה במיזם הזה. ואני רוצה להגיד ללוחמים הפצועים משפט שגיבור ישראל אביגדור קהלני אמר פעם: ‘כל עוד הראש לא נפגע – כל השאר זה פחחות וצבע’. הכל שאלה של זמן ושל כוח רצון. הכל אפשר לשנות”, הוא מסכם.
