“מחלקה Q”, נטפליקס: ג’רי סיינפלד תיאר את עצמו פעם כזה שאחרי הסרט עומד עם החברים במגרש החניה ומבקש שיסבירו לו בדיוק מי הטיפוס הרע ומי הטוב ומי עזר למי בפיצוח התעלומה.
בסדרה בת תשעת הפרקים “מחלקה Q” אני ממליץ לא לצפות בלי חברים, או פשוט להיעזר ברישום על גבי נייר או קובץ אקסל כדי לרדת לעומקה ולהבין עד הסוף את התעלומה. כלומר ברור מי הטובים, מי הקורבן, מי הטיפוסים המפוקפקים, אבל להבין את כל מערכות היחסים שם, מי כל הרעים, ולעקוב אחרי כל שם של רע שצץ, נעלם, חוזר אחרי שלושה או חמישה פרקים זה הרבה יותר מסובך. הרבה־הרבה יותר מסובך. ואת זה אני אומר כמי שיכול ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת.
בשלב מסוים פשוט ויתרתי מרוב טיפוסים שבאו והלכו והסתפקתי בהבנה כוללת של סיפור המסגרת. תובעת בסקוטלנד (איזו אנגלית, איזה מבטא, פשוט שירה רעננה מלאה מיץ) נעלמת במהלך הפלגה על מעבורת, זמן קצר אחרי שהפסידה במשפט רצח והנתבע יצא לחופשי. ארבע שנים מאוחר יותר, אחרי שנורה במהלך מארב, חברו נפצע והפך למשותק ושוטר נוסף נורה למוות, מתמנה קצין בילוש רע מזג למפקד מחלקה חדשה החוקרת מקרים שלא פוענחו.
קצין הבילוש זוכר רק שעיני האיש שירה בו היו בצבעים שונים. מאוחר יותר מופיע היורה הצבעוני פעם נוספת, אבל למה ירה בקצין מלכתחילה, אף שלא הייתה להם היכרות מוקדמת, לא היה ביניהם חשבון ישן פתוח, לגמרי לא מפורש ולא מתברר, לפחות לא לצופה מאותגר כמוני. זאת רק דוגמה אחת. יש עוד רבות כאלה במהלך הסדרה.
התובעת הנעלמת – וזה לא ספוילר כי העובדה מתגלה במהירות – חיה ובריאה עד כמה שאפשר, וכלואה לאורך כל השנים בתוך תא לחץ שנוצר בידי צמד פסיכופתים שמתעללים בה, והקצין וצוותו, על אף כל הכשלים, מתקדמים בדרך לשחרר אותה.
ועל אף כל הכשלים, “מחלקה Q” היא סדרה טובה, המחזיקה מתח ועניין, בהתעלם כאמור מכל העומס המבלבל המכביד עליה. היא זקוקה לעישוב ודילול, ולא היה מזיק לה קיצור ל – נגיד – שישה פרקים, כדי להפוך לסדרה טובה ממש, מה שהיה מאפשר צפייה בה ללא הזדקקות לטופס אקסל. גם קצת שמש לא הייתה מזיקה שם. אלוהים יודע איך הסקוטים יכולים לחיות במזג אוויר כזה.
