אל”ם (מיל’) ד”ר משה אלעד, מזרחן ומרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי, מספק בראיון ל”מעריב” ניתוח מעמיק של השפעות התבוסה האיראנית בזירה האזורית והעולמית – במיוחד על יחסי ישראל ומדינות ערב הסוניות. לדבריו, הסכסוך הדתי והאידיאולוגי בין איראן השיעית לבין המדינות הערביות הסוניות עומד בבסיס שורת מהלכים גלויים וסמויים, שחלקם מציבים את ישראל במרכזם.
לדברי אלעד, ״הסכסוך בין איראן לבין מדינות ערב הסוניות (סעודיה, מצרים, ירדן וכו’) היה לעתים קשה וקשוח יותר מאשר בינה לבין ישראל. רבים שאלו אז מדוע המדינות הסוניות לא חברו לישראל כדי לפעול מול איראן במשותף? האמת היא שהן עשו זאת בסתר, בהיחבא ובאופן שאיראן לא תגלה זאת אחרת אותו שלטון סוני היה הופך יעד למתקפה איראנית״.
אלעד טוען כי השורשים להתרחקות המוצהרת מהקשר עם ישראל נעוצים בפחד עמוק מהתגובה האיראנית – במיוחד כאשר זו מתוחזקת לא רק על ידי אידיאולוגיה אלא גם באמצעים צבאיים מוחשיים.
הוא מסביר: ״המשטר האיראני חידש בשנת 1979 סכסוך דתי עמוק שהחל במאה ה-7 בין שני הזרמים העיקריים באסלאם. 1.6 מיליארד סונים חיים בעולם לעומת 250-300 מיליון שיעים בלבד. עם ההפיכה השיעית באיראן ב-1979 הפכה איראן למנהיגת השיעים בעולם והכריזה מלחמה שקטה נגד העולם הסוני״.
אלעד מפרט את המנגנון שבו איראן מייצרת עימותים גם כאשר אלו נשענים על טענות שאינן מהותיות: ״המשטר האיראני חידש את הסכסוך והעניק לו ציביון פוליטי, לעתים תוך המצאת סיבה מלאכותית לעימות אשר אמורה להיראות כביכול אמיתית. למשל, האיראנים טענו כי השלטונות הסונים ככלל רודפים את המיעוט השיעי במדינותיהן ולכן הוא גם יגן עליהם וגם ינקום את נקמתם”.
“המצאת סיבה לעימות מדומה הייתה גם בלבנון כאשר בשנת 2000 אחרי שישראל נסוגה לגבול הבינלאומי חיזבאללה טען נגד ישראל כי היא ‘מחללת את ירושלים’ ולכן היא תתעמת עימה. ברור כי הסיבה האמיתית הייתה דרישת איראן מחיזבאללה להצית סכסוך עם ישראל״.
המרצה מוסיף ומסביר כי מדינות ערביות רבות חששו מהשפעה ישירה של איראן על שלטונן הפנימי: ״מדינות סוניות אחדות נבהלו מאיראן וחיפשו אחר פתרונות שונים. למשל בבחריין, בסעודיה, בתימן ובעיראק חששו שאיראן תעודד מרידות של מיעוטים שיעיים מבית”.
“כמו כן החשש היה מפני יצוא ‘המהפיכה האסלאמית’ שהוא עיקרון יסוד של המשטר הזה, למדינות מוסלמיות אחרות. סיסמאות כגון: ‘מוות לאמריקה’, ‘מוות לישראל’, ‘שלטון האימאם על כל המוסלמים’ עוררו פחד אמיתי בלב המלכים והנשיאים הערבים״.
אלעד מציין כי איראן אינה נשענת רק על איומים אלא פועלת בפועל: ״איראן הפעילה שלוחות צבאיות מיליציות (פרוקסי) וארגוני טרור שיעים שאפשרו לה לחדור למדינות אחרות ולערער את יציבותן כמו במקרים של לבנון (חיזבאללה), עיראק (מיליציות שיעיות PMF) ותימן (הח’ותים), סוריה (תמיכה במשפחת אסד) ובבחריין דוכא מרד שיעי. המדינות הערביות המתונות הבינו כי איראן לא הייתה צריכה לצאת למלחמה כדי לאיים – היא ערערה שלטונות מבפנים, דרך אוכלוסיות מקומיות״.
עוד הוא מזהיר כי ״ההתחמשות של איראן בטילים ובנשק גרעיני נתפסת כאיום ישיר לא רק על ישראל, אלא גם על מדינות ערב – במיוחד סעודיה ואיחוד האמירויות. איראן דאגה לשדר כי הטילים הבליסטיים האיראניים יכולים להגיע לכל מטרות במפרץ והיא כבר תקפה בפועל מטרות סעודיות (כמו מתקני הנפט באבקאיק ב-2019). איראן לא רק איימה אלא גם מימשה את איומיה״.
לדבריו, החשש הוא ממשי – לא רק כלפי היציבות הפנימית אלא גם כלפי הבריתות האסטרטגיות שישראל היא חלק מהן: ״מדינות ערב פרו-מערביות ראו באיראן אויב שמנסה לערער את בריתותיהן המסורתיות עם ארה״ב וישראל”.
“האיראנים טענו כי בריתות כאלה הן בגידה ושיתוף פעולה עם ישראל וארה”ב, מה שסיכן את הלגיטימציה שלהן בתוך ארצותיהן פנימה. ולבסוף, התעמולה הדתית והתקשורתית האיראנית באמצעות רשתות כמו PressTV, Al-Alam הפונות לקהל ערבי מאיימות באמצעות תכנים אנטי סעודיים אנטי מונרכיים״.
אלעד שואל שאלה מרכזית לגבי ההשלכות של התבוסה האיראנית: ״האם עתה אחרי המכות הכואבות שאיראן קיבלה מארה”ב ומישראל ייפסקו האיומים וייפסק הגיבוי לקהילות השיעיות והערעור על הלגיטימיות של השליטים הקיימים ולפני הכל – האם ייפסק האיום בירי טילים ובמרוץ לגרעין?״.
שאלה נוספת שהוא מעלה נוגעת לעתיד היחסים בין מדינות ערב לישראל: ״האם יחול שינוי כלשהו ביחסן של המדינות הסוניות לישראל? האם נראה תזוזה של מדינות אלה לעבר ישראל? האם ישנו מדינות אלה את יחסן הגלוי כלפי ישראל או שנמשיך לראות את המוסר הכפול של גינויים כלפי חוץ בדרך כלל כתשלום מס לציבור האנטי ישראלי ואמירת תודה, תיאום ושיתוף פעולה ‘מתחת לשולחן’ כדי לשמר את האינטרסים המדינתיים?״.
אלעד מסביר כי בעבר מדינות ערביות ראו בישראל עוגן של יציבות מול איראן – אך הדימוי הזה עלול להתערער אם ישראל תיתפס כמסוכנת לאזור: ״כיצד רואות מדינות ערביות מתונות פרו-מערביות את ישראל?”.
“היו זמנים בהם ישראל נתפסה כמדינה יציבה, שקולה ובעלת יכולת להתמודד מול איומים משותפים (כמו איראן). אם הפגנת כוחה של ישראל נתפסה כהתגרות או ערעור היציבות האזורית או ככזו שגוררת סבל נרחב לאוכלוסייה הפלסטינית – מה שעלול להצית לחץ פנימי נגד נורמליזציה, מדינות ערב התרחקו מישראל״.
במובן הזה, מדגיש אלעד, לא הכוח כשלעצמו הוא הגורם המרכזי, אלא האופן שבו הוא מופעל: ״האם הן מעריכות כוח? הערכת כוח כשישראל פועלת באופן מדויק, ממוקד ולא מייצרת סבל אזרחי מיותר – מדינות ערב מעריכות כוח, אבל חוששות מתסיסה ברחוב הערבי גם כאשר הפעולה מעבירה מסר הרתעתי גם כלפי שחקנים כמו חמאס או חיזבאללה, שנחשבים גם אצל המדינות האלה כאיומים פוטנציאליים״.
בסיכומו של דבר, אלעד מסכם: ״האם אחרי המערכה באיראן ישתנו דברים? כן, הפגנת כוח אפקטיבית כפי שנראתה יכולה לחזק את מעמדה של ישראל בקרב מדינות ערב המתונות – בתנאי שהיא נתפסת כהגנתית, מידתית ונחושה, ולא כהסלמה מיותרת או זלזול בשיקולים הומניטריים”.
“מדינות ערביות ‘מתונות’ מונחות כיום הרבה יותר ע”י אינטרסים אסטרטגיים מול איראן, חשש מטרור איסלאמי, ורצון לשיתוף פעולה כלכלי-טכנולוגי – ולכן הן עשויות לקרב את ישראל אם תיתפס כחזקה ואחראית״.
