קשה לקריאה: עדויות שלא נשמעו קודם לכן חושפות עוד זוועות שעברו הקורבנות בשבעה באוקטובר על ידי מחבלי חמאס שפלשו לארץ.
חלק מהאנשים בעוטף התעוררו בשבעה באוקטובר מירי בקיבוצים. אחרים בילו בפסטיבל נובה בקיבוץ רעים ורק רצו לרקוד ולחגוג. בין כ-1,200 הקורבנות שנטבחו במתקפה האכזרית ביותר על ישראל, נמצאו גופות של נשים צעירות שהופשטו ונקשרו לעצים ולעמודים, ונורו דרך איברי המין שלהן ובראשן.
אלימות מינית הייתה “נפוצה ושיטתית” במהלך הטבח בשבעה באוקטובר, ומקרי אונס קבוצתי התרחשו בלפחות שישה מקומות שונים, על פי דיווח המבוסס על עדויות שלא פורסמו קודם לכן בעיתון הבריטי The Sunday Times. רוב הקורבנות “הושתקו לצמיתות”, כלומר נרצחו במהלך התקיפות – או שהטראומה שהם נושאים עימם מונעת מהם לדבר.
הדוח של פרויקט דינה, שיפורסם בישראל ביום שלישי, מבוסס על עדויות ממקור ראשון של 15 חטופים שהוחזרו מעזה (שרק אחת מהם דיברה בעבר) ושורדת אחת של ניסיון אונס בפסטיבל נובה, וכן ראיונות עם 17 אנשים שראו או שמעו את המתקפות ועם מטפלים העובדים עם שורדים שעברו טראומה.
ב-20 החודשים שחלפו מאז הטבח, אין הרבה עניינים שעוררו סערה גדולה יותר מאשר סוגיית האלימות המינית, ומתקפת הטענות משני הצדדים הותירה את הקורבנות ומשפחותיהם בתחושה של הפקרה.
מטרת הדוח, שחובר על ידי מומחים ישראלים בתחום המגדר והמשפט ומומן בחלקו על ידי ממשלת בריטניה, היא “לנטרל הכחשה, מידע מוטעה ושתיקה עולמית” במה שהוא מכנה “אחד ההיבטים הכי פחות מדווחים של הטבח” ו”לתקן את ההיסטוריה: חמאס השתמש באלימות מינית כנשק טקטי במלחמה”.
בדוח נכתב: “דפוסים ברורים התגלו באופן שבו בוצעה האלימות המינית, כולל קורבנות שנמצאו עירומים חלקית או לחלוטין כשידיהם קשורות, בדרך כלל לעצים או לעמודים; עדויות לאונס קבוצתי ולאחר מכן להוצאה להורג; והטלת מומים באיברי המין”.
התקיפות התרחשו בפסטיבל נובה, בכביש 232, בבסיס בנחל עוז ובשלושה קיבוצים: רעים, ניר עוז וכפר עזה. גם אלו שנחטפו עברו התעללות. “האלימות המינית נמשכה בשבי, כאשר רבים מהשבים דיווחו על עירום כפוי, הטרדה מינית פיזית ומילולית, תקיפות מיניות ואיומים בנישואים כפויים”, נכתב בדוח.
הפרויקט לאיסוף כל הראיות הקיימות ו”הבטחת הכרה וצדק לקורבנות ולניצולים” נוסד על ידי האקדמאית הפמיניסטית פרופ’ רות הלפרין-קדרי, מנהלת מרכז רות ועמנואל רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף פעולה עם עו”ד שרון זגגי-פנחס, מומחית למשפט בין-לאומי ולשעבר התובעת הצבאית הראשית, ונאוה בן-אור, שופטת בדימוס, סגנית פרקליט המדינה לשעבר ומומחית בתחום ההתעללות המינית בילדים.
הדוח הוא תגובה לכעס על התגובה הלא מספקת של ארגונים בין לאומיים כמו UN Women לאור דיווחים על אלימות מינית של עיתונים רבים, לשאלות שהועלו עקב טענות שקריות מצד כוחות חירום ומאלה המתעקשים כי חמאס לא יאנוס נשים כי הוא ארגון אסלאמי (למרות דוגמאות כמו דאע”ש ובוקו חראם), ולטיעונים כי הנושא “נוצל” על ידי ממשלת ישראל כדי להצדיק את הפעולות שלה בעזה.
זה היה קשה במיוחד עבור הלפרין-קדרי, אשר כחברה בוועדה למיגור אפליה נגד נשים, עבדה במשך שנים על מקרים של אלימות מינית בחו”ל, כמו נשים יזידיות שנלקחו כשפחות מין על ידי דאע”ש ונערות שנלקחו על ידי בוקו חראם בניגריה.
“אנחנו מרגישות מאוכזבות מנשים אחרות ברחבי העולם”, אמרה. “אם הסטנדרט הוא להאמין לניצולים ולעדים, אין תירוץ לשתוק. אך במקרה זה הופעל סטנדרט אחר – והקורבנות הלכו לאיבוד בגלל פוליטיזציה. העובדה שרבים כל כך שתקו או אפילו הכחישו את מה שקרה הייתה הרסנית וכישלון חמור של זכויות האדם הבין לאומיות”.
הן קראו למיזם “פרויקט דינה” על שם קורבן האונס הראשונה בתנ”ך, בתו היחידה של יעקב, שנאנסה על ידי בן של נסיך, ולאחר מכן אחיה של דינה מלו והרגו את אנשי שבטו וחטפו את נשותיהם. קולה של דינה לא נשמע לעולם. באותו אופן, הלפרין-קדרי אומרת שהפרויקט שואף “להיות קול עבור אלו שאינם יכולים או אינם יכולים עוד לדבר”.
בשנה שעברה הוכנו דוחות בדיקת עובדות על ידי הנציג המיוחד של האו”ם למניעת אלימות מינית, ועדת חקירה עצמאית של האו”ם ובית הדין הפלילי הבין לאומי, שכולם מצאו סימנים לאלימות מינית ואף לאונס קבוצתי. אבל פרויקט דינה מביא ראיות חדשות, כולל עדויות ממקור ראשון – 15 חטופים שחזרו לפעילותם וחוו אלימות מינית בשבי, שרק אחת מהם דיברה בפומבי: עמית סוסנה, שהוחזקה בשבי במשך 55 ימים. גם גברים נמנים עם הקורבנות לאלימות מינית.
זגגי-פנחס אמרה ש”אלימות מינית לא בהכרח משמעותה אונס – אלא גם עירום כפוי, אילוץ חלק מהחטופים להתפשט ולהתקלח תוך כדי צפייה או ניסיון לאלץ אותם להינשא”. היא הוסיפה: “אנחנו יודעים ממטפלים שיש עוד שורדים של אלימות מינית, אבל הטראומה שלהם חזקה מדי והם לא יכולים לדבר”.
17 אנשים שראו או שמעו תקיפות רואיינו ותיארו אותן בפירוט, ביניהם שני אחים שהסתתרו מתחת לשיחים וטלי בינר, אחות שהסתתרה בתוך מכולה. הם תיארו 15 מקרים, כולל אונס קבוצתי. בפרויקט שוחחו גם עם 27 אנשים מצוותי החירום, שתיארו עשרות מקרים במקומות שונים וכן ניתחו ראיות פורנזיות מתמונות וסרטונים. “מה שמצאנו מבהיר שאלימות מינית, כולל אונס קבוצתי, התרחשה במספר מקומות”, אמרה הלפרין-קדרי.
“מצאנו דפוסי ראיות”, הוסיפה זגגי-פנחס, “נשים נמצאו מתות, עירומות ומושחתות – עם יריות באיברי המין שלהן – וקשורות לעצים. העובדה שאותם דברים קרו בשלושה עד שישה מקומות אינה יכולה להיות צירוף מקרים, אלא הוכחה שזה היה מתוכנן מראש”. היא אמרה ש”עשרות” גופות של נשים צעירות הופשטו וחלקן נקשרו לעצים או לעמודים. “רבים מהעדים שדיברנו איתם מספרים על הקורבנות שנורו ועל כך שראו מחבלים מנסים לאנוס גופה”, אמרה.
המטרה העיקרית של הדוח היא לקרוא לצדק, ולספק את מה שהלפרין-קדרי מתארת כ”תוכנית אב כיצד להבטיח צדק במקרים של זוועות המוניות, כאשר רבים מהקורבנות מתים ואי אפשר להצביע על עבריין ספציפי”.
“אנו רואות בשבעה באוקטובר מקרה מבחן”, אמרה בן-אור. “הרשויות רגילות לחפש צדק במקרה בודד, אך כאן יש לנו מקרים המוניים ורוב הקורבנות נרצחו או עברו טראומה קשה שמונעת מהם לדבר, מה שיוצר אתגרים עמוקים בקביעת אחריות, ולכן היינו צריכות למצוא מסגרת משפטית חדשה ודרכים חדשות להעמיד את האשמים לדין”.
“אלימות מינית בסכסוך עוסקת בהרס ובדה-הומניזציה של קהילה, כך שהרעיון שצריך למצוא עבריין ספציפי שפגע בקורבן ספציפי אינו רלוונטי”, הוסיפה. “לומר ‘כשהצטרפתי לחמאס התכוונתי רק לרצוח נשים וילדים, אבל אני מאוד נגד אונס’ זה מגוחך. כל מה שנעשה במסגרת הטבח – אתם אחראים לו”.
הדוח קורא למזכ”ל האו”ם לשלוח משלחת בדיקת עובדות לאור העדויות ולכלול את חמאס ברשימה השחורה בדוח השנתי של האו”ם על ארגונים המשתמשים באלימות מינית ככלי מלחמה.
