שעות לאחר ההודעה הדרמטית על הפסקת האש עם איראן, מתברר גודל האסון ברצועת עזה: שבעה חיילי צה”ל נהרגו מפיצוץ נגמ”ש הנדסי בחאן יונס, ככל הנראה כתוצאה ממטען חבלה שהוצמד לכלי הרכב. בין הנופלים – קצין ושישה לוחמים מגדוד ההנדסה הקרבית 605. דובר צה”ל התיר הבוקר לפרסום את שמותיהם.
בתוך תחושת האבל והכאב, עולות שאלות קשות לגבי אופי הלחימה בעזה, מטרות המלחמה והמדיניות שמובילה את הכוחות בשטח. “מעריב” שוחח עם אייל עופר, מומחה לכלכלת חמאס, אשר טוען כי המדיניות המוצהרת של ישראל בעזה סותרת את פעולותיה בפועל – ומביאה לתוצאות הרות אסון.
“עוד לפני האירוע הקשה בעזה, כבר בסוף מרץ בערך המדיניות נראתה חסרת כל תכלית”, טוען עופר. לדבריו, רק בהמשך התבהרה התכלית האמיתית שמאחורי הפעולות הישראליות ברצועה: “לנתק את עזה ממצרים כדי לוודא שישראל תוכל להיות ספקית המשאבים לעזה. מזון וסיוע רפואי זה רק ההתחלה. בהמשך יבוא השיקום.”
עופר מבקר בחריפות את מה שהוא מכנה “אשליית הפינוי” שנמכרת לציבור הישראלי: “בימין מוכרים אשליה שזה תחילת פינוי אוכלוסיית עזה. כמובן שבפועל מה שמתרחש זה ההפך המוחלט: לאף אחד אין סיבה לעזוב את עזה אם ישראל לוקחת חסות ואחראית לכלכלת האוכלוסייה. הרי מדובר במדינה שתמורת מראית עין של ‘שליטה’ מוכנה להיות הפראייר הכי גדול במזרח התיכון”.
בכל הנוגע להימנעות מסיכון חיי חיילים, מציין עופר כי המדיניות הנוכחית שוברת את האיזון: “אמרתי וכתבתי מזמן כי הדבר היחידי החיובי במדיניות רא”ל זמיר הוא הזהירות והמנעות מפגיעה בחיילים – אבל ברור שזו לא מדיניות שיכולה להחזיק מעמד כאשר מצד שני מוכרים לציבור אשלייה של ‘השתלטות על שטחים’”.
עופר מתייחס באופן ישיר לדימויים שהוצגו בתקשורת לגבי הסיוע ההומניטרי, וטוען כי הם מסווים את חוסר הכיוון האסטרטגי של המלחמה: “כאשר הופכים משהו כמו מחנות האכלת אוכלוסייה להישג כביר שעמית סגל מפרסם עליו סרטי הלל – זה צריך להיות ברור שאנו בנתיב שגוי לגמרי. ממתי נצחון במלחמה הפך להיות תלוי בלקחת על עצמנו את האכלת האויב?”
הוא מזהיר מהחיכוך הגובר בין צה”ל לאוכלוסייה המקומית, ומתאר את הסכנה בכך במונחים טקטיים: “ברגע שבו תכלית המלחמה היא מחנות האכלה, גם אם אומרים ‘צה”ל לא יחלק ישירות’ – ברור שהחיכוך בין צה”ל לאוכלוסייה וקרבתה אלינו זה גן עדן לפעולות גרילה”.
בהקשר הרחב יותר של הפעלת הכוח בעזה, עופר מדגיש כי פיזור הכוחות על פני כל הרצועה – כמו בפעולה שהובילה לאסון אתמול – מונעת את היכולת להשיג שליטה אמיתית: “במצב שבו צה”ל מנסה לפעול בבת אחת בכל מקום, התוצאה היא שבסוף אנו נסוג מהכל. במקום שצה”ל יעשה את הדבר היחיד ההגיוני: יתמקד בצפון הרצועה בלבד, יפנה משם את כל האוכלוסייה דרומה מציר נצרים ויישאר שולט רק באזור נקי מאוכלוסייה”.
לדבריו, האתגר הביטחוני לישראל אינו נמצא בחאן יונס, אלא במרחב שבין הגבול ליישובי העוטף: “אין שום קשר בין ‘טיהור’ חאן יונס מתשתיות חמאס לבין השגת כל או חלק ממטרות המלחמה. מנהרה במרכז העיר חאן יונס אינה מהווה שום איום על העורף האזרחי של מדינת ישראל או על עוטף עזה”.
עופר מציע תכנון ביטחוני חלופי: “לצרכי הגנה על העוטף – ישראל צריכה פרימטר בתוך עזה, פרימטר שבו אין בכלל אוכלוסייה עזתית. בפרט, פרימטר עבה (כ-3 ק”מ לפחות) בצפון הרצועה – אבל אפילו את בית חאנון, שהיא המקום הכי אסטרטגי בעזה – צה”ל עדיין לא פינה”.
בסיום דבריו, עופר מטיל ספק בכוונות המדיניות מאחורי העמקת הפעולה בחאן יונס, וטוען כי ייתכן וישראל פשוט מבצעת את העבודה עבור אחרים: “מנהרה בחאן יונס הרחוקה מהגבול חשובה רק למי שמתכוון להישאר בחאן יונס ולשלוט בה. האם צה”ל עושה את העבודה למען הרש”פ שתחזור לעזה לאחר ההסכם הבא – כי הרי צריך להיות ברור לכל ישראלי שלא נישאר לנצח לשלוט בחאן יונס. ולכן מה שצה”ל עושה שם כעת הוא חסר כל תכלית לטווח הארוך”.
