“הויכוח שהתגלה בקבינט, בין שר האוצר סמוטריץ’ לבין הרמטכ”ל זמיר, על השאלה ‘מי יחלק את הסיוע בעזה’, הוא הויכוח על השאלה הלא נכונה” אומר למעריב אייל עופר, החוקר לעומק את כלכלת רצועת עזה ואת מנגנוני מימון החמאס. “לחמאס בכלל לא אכפת מי יחלק את המזון בעזה. גם הרעיון של שר הביטחון ישראל כ”ץ, שהוא העתק מושלם של רעיונות גלנט לפניו: איים הומניטריים ומחנות האכלה לעזתים בעזרת ‘חברה אמריקאית’ מצביעים על חוסר הבנה עמוק בשאלה מהי בכלל עזה וכיצד החמאס שולט בה”.
“החמאס, האידאולוגיה החמאסית, קיימת בכל רחבי עזה. נתמכת בשורשי תנועת האחים המוסלמים (שהחמאס הוקם כסניף העזתי שלה), נתמכת באמונה איסלמית שמוגברת מקטאר בעזרת אל-ג’זירה. השר כ”ץ חושב בנאיביות שהוא יצליח לייצר בידול בין החמאס לאוכלוסייה בעזרת ניתוק החמאס מאספקת המזון – אבל בפועל מי שמחלק את המזון ברצועת עזה כבר כעת הם עשרות אירגוני הסיוע שכ”ץ מתכוון להעזר בהם. גם את האגדה הנקראת ‘ חברה אמריקאית שתחלק מזון’ ראינו כבר בפעולה בפיקוח בנקזים בציר נצרים. מאחר שמגע עם האוכלוסייה דורש דוברי ערבית – מה שמכרו לנו בתור ‘יוצאי CIA’ היו בפועל שוטרים מצריים וקטארים שיהוו בעצם עוד שכבת מגן אנושי לחמאס תוך עצימת עיין כמו שהיה בציר נצרים”
“שרש הבעיה”, מוסיף עופר, “הוא שכלאנו עצמנו לצומת שבה החמאס מחליט עבורנו. כאילו יש רק שתי אופציות: או שהחמאס יסכים לעסקה חלקית נוספת או שהפעם, אחת ולתמיד נכבוש את כל עזה עם 5-6 אוגדות במקביל הפועלות בכל מקום. אולם השר כ”ץ והרמטכ”ל זמיר שוכחים כי אנו לא ב-8 באוקטובר. ולא רק זאת, את היתרון הענק שהיה לנו לפני שנה – כאשר מעל מיליון ורבע עקורים שהו בדרום הרצועה והיוו לחץ ממשי על מצרים – שמטנו מידינו כאשר אפשרנו להם, ולמחבלי החמאס שנטמעו בהם, לחזור לעיר עזה”.
בתגובה לשאלה מה הוא מציע – עופר נאנח. “צריך להפסיק לחשוב במונחי אינסטנט פודינג. עזה היא צרה, והיא צרה שתהיה איתנו לשנים רבות. קיבלנו מתנה אחת ענקית מהנשיא טראמפ, כאשר הוא הכריז שעזה היא בעיה של העולם הערבי, בפרט של מצרים, ולא של ישראל”.
עופר תוהה: “מדוע ממשלת ישראל הימנית, זו של נתניהו, סמוטריץ’ כ”ץ ובן-גביר מיהרה לשכוח את המתנה הזו ושוב מתכננת לקחת אחריות כלכלית על העזתים בעזרת כיבוש כל עזה בבת אחת. האם הם לא מבינים שמי שהוא הכוח הכובש אחראי לאוכלוסייה ? זו בכלל לא שאלה של האם יוכרז ממשל צבאי או מי בפועל יחלק את המזון – ברגע שישראל כובשת את כל עזה החוק הבין לאומי ברור מאוד: מדינת ישראל הופכת למי שאחראי למזון, מים, בריאות, חינוך וכל התשתית בעזה. במקום להתעסק בשאלה מי ישלוט בעזה ומי יחלק בה את המזון עליינו למצוא פתרון לפי הקווים של תכנית טראמפ: שעזה לא תהיה באחריות אזרחית של ישראל. אם יהיה שם איום צבאי – נטפל בו בכל דרך: מהאוויר, מהים, קרקעית או בארטילריה. אבל לא בעזרת חלוקת מזון והכנסת סיוע הומניטרי”
איך זה יתבצע – הרי לא ניתן להרעיב את האוכלוסייה ולמנוע מהם סיוע לנצח ?
“בוודאי שלא”, משיב עופר, “עליינו לפעול על פי החוק הבין לאומי. החוק מאפשר לנו לפנות אוכלוסייה מאיזור שבו אנו מתכוונים לפעול צבאית. זאת למען הגנת האוכלוסייה. החוק גם מחייב אותנו לא למנוע מצד שלישי, במקרה זה מצרים, להכניס סיוע לאוכלוסייה. אבל אין שום חובה שהסיוע הזה יגיע מישראל או דרך ישראל – זו הייתה הטעות הגדולה מאז נכנענו לביידן ופתחנו מחדש את המעברים. עליינו לנקוט ב’שיטת הסלאמי’ ולצמצם את שטחה של רצועת עזה פרוסה אחר פרוסה: להתחיל בצפון ולהורות לאוכלוסייה להתפנות דרומה. זאת כאשר בדרום הרצועה, באיזור ההומניטרי וליד גבול מצרים אין שליטה ישראלית ואנו מאפשרים למצרים לקחת אחריות על האוכלוסייה העזתית. בין אם בשטח עזה ובין אם בקליטת פליטים לתוך מצרים”
ומה לגבי פילדלפי – האם החמאס לא ינצל זאת להבריח נשק חזרה לעזה ?
“ישראל צריכה לבחור” אומר עופר, “אם אנו מתכוונים לשבת על ציר פילדלפי לעולמי עד זהו הרי החלום החמאסי של חיבור מחדש של עזה לישראל. יש להם כבר כעת מספיק נשק לפעולות גרילה, מספיק נפלי פצצות ישראלים להרכיב מהם מטענים, וכמובן יש להם חטופים ואוכלוסייה כמגן אנושי. אני מציע לייצר עליהם לחץ אזרחי במקום שחשוב להם מכל: לפנותאוכלוסייה מצפון הרצועה ולקרב אותם למצרים. שיבינו לבד מה השלב הבא. אם יהיו הברחות ממצרים יש לנו מספיק יכולות לפגוע בהן וכל שלב קרבות נוסף יצמצם עוד יותר את שטח הרצועה מצפון לדרום ויקרב עוד ועוד עזתים אל גבול מצרים. זהו הלחץ האמיתי על חמאס. זהו גם הלחץ על מצרים שתמצא עצמה אחראית לעזתים במקום להטיל אותם על כתפי ישראל”.
