בעוד האנושות נושאת את מבטה לחלל וחולמת על מושבות על הירח ועל המאדים, נאס”א כבר שואלת את אחת השאלות הכי אנושיות שיש: מה קורה אם אסטרונאוט מת בחלל? לא מדובר עוד בתרחיש תיאורטי. עשרות בני אדם כבר שוהים בתחנת החלל הבינלאומית, ובשנים הקרובות צפויות לצאת משימות ארוכות פי כמה אל מחוץ למסלול כדור הארץ. עם אוכלוסיית אסטרונאוטים שגילה הממוצע קרוב לחמישים, הסבירות למוות – מתאונה, תקלה או סיבה טבעית – כבר לא זניחה.
בצעד שקט ולא מתוקשר, שלחה נאס”א כבר בשנת 2012 את מה שנראה תחילה כמו תיק מקפיא סטנדרטי בתחנת החלל, אך התברר כ”יחידת איחסון לגופות אדם” (Human Remains Containment Unit – HRCU). מדובר במעין שק גופות משודרג, המצויד במסנני ריח, בטנה סופגת לחות, רוכסנים הפוכים למניעת זיהום וגישה נוחה לצורך כבוד המת, ורצועות לקיבוע הגופה במקרה שתחזור לכדור הארץ.
עד כה לא נעשה שימוש בפועל ביחידה, אך ניסויי הדמיה על גופות שנערכו בטקסס הראו שהמערכת יכולה למנוע ריקבון במשך יותר מ־40 יום. נאס”א אף ביצעה ניסוי ריסוק מגובה של שישה מטרים כדי לבדוק את עמידות השק בנחיתות חירום.
ומה קורה אם האסטרונאוט מת במהלך פעילות מחוץ לתחנת החלל, כמו הליכה רגלית בחלל או משימה ירחית? גם לכך יש פתרון: במקרה שניתן להשיב את הגופה, היא תיארז ב”שכמיית חלל” – שעטנז מבד אטום ועמיד שמטרתו לא רק לשמר את הגופה, אלא גם למנוע טראומה לצוות הנותר.
אם תתרחש תקלה קטלנית במהלך הליכת חלל, והחליפה תינזק או תיקרע כך שלא תוכל לשמור על הסביבה המוגנת בתוכה – המוות יתרחש בתוך שניות בודדות. החלל הוא סביבה ריקה כמעט לחלוטין, נטולת לחץ, חמצן וטמפרטורה סבירה. כאשר גוף האדם נחשף לוואקום של החלל, הריאות קורסות במהירות בשל העדר לחץ, וכל ניסיון לנשום יוביל להתנפחות מסוכנת של הריאות ולקריעת הרקמות. הדם, בשל הירידה החדה בלחץ הסביבתי, עלול להתחיל לבעבע בשל התפשטות הגזים המומסים בו, תופעה הקרויה תסחיף ריאתי. העור לא יתפוצץ, כפי שנהוג לחשוב, אך הגוף יתנפח פי שניים כמעט מהנפח הרגיל.
הטמפרטורה בחלל משתנה בין 120 מעלות חום באור שמש ישיר למינוס 150 מעלות צלזיוס בצל, אך בשל היעדר מולקולות, החום או הקור לא חודרים מיד – הגוף דווקא יתקרר באיטיות דרך קרינה תרמית. בתוך כ־15 שניות יאבד האדם את ההכרה, ובתוך כדקה תתרחש מוות מוחי בלתי הפיך. מדובר במוות מהיר אך מלווה בפגיעות פיזיולוגיות קשות בכל מערכת אפשרית בגוף.
אם המוות מתרחש במסע הרחק מכדור הארץ – למשל בדרך למאדים – והצוות אינו מסוגל להחזיר את הגופה, עשויים להיאלץ להשאיר את הגופה בחללית, לקיים קבורה מחוץ לה (על ידי פליטה למסלול סביב השמש) או לקבור את המת על אדמת הירח או המאדים. בכל מקרה כזה, הגופה תזכה לסימון ותיעוד מלאים – כחפץ היסטורי בעל ערך אנושי.
המוות בחלל מציב גם שאלות משפטיות מורכבות: מי אחראי על הגופה? אילו חוקים חלים כשמתים על המאדים או בירח? באילו נסיבות יידרש צוות לבצע נתיחה שלאחר המוות – ולמי תישלח הדגימה אם אין רופא משפטי על הסיפון?
על פני תחנת החלל, חוקי המדינה ממנה הגיע האסטרונאוט עדיין תקפים. אך במשימות רב־לאומיות למקומות מרוחקים, ייתכנו קונפליקטים בין חוקים וסמכויות. באמנות כגון “הסכמי ארטמיס”, עליהם חתומות למעלה מ־50 מדינות, עדיין אין מענה לשאלות כגון קבורה, חשד לפלילים או רצון המשפחה.
אולי החלק המורכב ביותר הוא הפן הנפשי. נאס”א החלה להכשיר את הצוותים להיערך לרגע כזה. אם יתרחש מוות, ייערך טקס זיכרון קצר בלב החלל, ייאמרו מספר מילים – ואז הצוות יידרש לחזור לשגרה ולבצע את המשימה. זה אולי נשמע קר, אבל עבור הסוכנות – הכרחי.
כדי לא לאבד מידע רפואי קריטי, צוות האסטרונאוטים לומד את נוהל “איסוף ממצאים משפטיים בחלל”. הצוות יידרש לתעד כל פרט, לצלם את הגופה, לאסוף דגימות דם, נוזלים, שיער ורקמות, ולהעבירן – אם ניתן – חזרה לכדור הארץ. מדובר לא רק באקט משפטי, אלא גם במדע שמטרתו להבין אם המוות נגרם כתוצאה מתקלה בציוד, מבעיה רפואית נסתרת או מגורם סביבתי חדש. למעשה, מוות בחלל הוא כבר לא עניין של אם אלא של מתי. ככל שמשימות החלל יתארכו, ככל שנטוס רחוק יותר וככל שמספר בני האדם שיעזבו את כדור הארץ יגדל – כך תגדל הסטטיסטיקה לטרגדיה בלתי נמנעת.
