אחרי ש”מלכת היופי של ירושלים”, רב־המכר המצליח של שרית ישי־לוי, זכה לעיבוד מפורסם וחוצה יבשות לסדרת טלוויזיה, הוא קיבל גם עיבוד בימתי ולאחרונה עלה בתיאטרון בית ליסין, בבימויו של אודי גוטשלק. הדרמה הרומנטית המתרחשת ערב קום המדינה מביאה את סיפורה של לונה ארמוזה, שכונתה בפי כל “מלכת היופי של ירושלים” בשל יופיה. לונה, בת למשפחה ירושלמית ותיקה ממוצא ספרדי, מתאהבת בדוד האשכנזי, שחזר משירות צבאי במסגרת הבריגדה היהודית באירופה. היא נישאת לו למרות התנגדותן של אמה וסבתה, ומתפכחת כשהיא מגלה שלאהבה פנים רבות ומפתיעות.
בתפקידים הראשיים משחקים דניאל גל וכרמל בין (לסירוגין), יורם טולדנו, קרן צור, דינה בליי, אסף יונש, תום חגי ומאי קשת. קשת (34), המגלמת את רחל, אחותה של לונה, משחקת על בימות התיאטרון מזה תשע שנים. במקביל לתפקיד ב”מלכת היופי של ירושלים” אפשר לראות אותה במחזמר “אפס ביחסי אנוש” ובקומדיה “בין קודש לחולון”, גם הם בבית ליסין.
“ב־2016 סיימתי את הלימודים בניסן נתיב, עברתי אודישן ל’הוא הלך בשדות’, ומאז אני בבית ליסין”, מספרת קשת, בתם של השחקנים יונה אליאן וששי קשת. התפקיד הראשי הראשון שלה היה ב”היורשת”, לצד רבקה מיכאלי. “העיקר עבורי הוא להיות על הבמה ולשחק, לא משנה מה גודל התפקיד. האושר הזה עבורי הוא משהו אחר. בכל פעם שאני עולה על הבמה, אני מתרגשת. זה דבר שעוד לא אבד לי, לשמחתי, ואני חושבת שאף פעם לא יאבד”, היא מתוודה. “חונכתי בבית שתיאטרון זו עבודה קשה, ונסיעות בוואן ממקום למקום, ולאו דווקא הזוהר שמתקשר לזה”.
השנה, לראשונה, גם הצטלמת לפרויקטים שונים, בראשם הסרט הבא של אבי נשר, “האהבות שלנו”. נדמה שעד היום התיאטרון היה המבצר הבטוח שלך.
“הייחודיות של משחק בתיאטרון היא החיות שלו, כלומר, לחוות בכל ערב חוויה חדשה עם השחקנים שאיתך וכמובן עם הקהל. זה משהו שאני יכולה להגיד בוודאות לאחר יותר מ־450 הצגות של ‘אפס ביחסי אנוש’. להצטלם לסדרה או לסרט זה עניין אחר, כי לרוב מצלמים סצינות שלא לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים. בכל מקרה, מרגש אותי לעשות גם את זה סוף־סוף כי בקטע הזה אני קצת לייט בלומר. אני מאחלת לעצמי שזה יימשך”.
יוצא שלרוב מלהקים אותך כ”חנונית עם הטוויסט”. את חיה בשלום עם הטייפקאסט הזה?
“זו שאלה מאוד מעניינת, שאני גם שואלת את עצמי לפעמים. לדעתי, בכל דמות יש גם צדדים אחרים. דמות שעל פניה נראית כמו טיפוס מאוד ברור להבנה, מבפנים מלאה במורכבות ובסופו של דבר היא דמות שהסביבה שלה לא הכי מבינה אותה. במציאות מובן שיש בי רבדים עמוקים יותר, שנותנים לי אפשרות להביע משהו לקהל מעבר לטקסט היבש, אבל ההתעסקות בזה גם נותנת לי אפשרות לגעת ואולי לרפא צדדים מסוימים שקיימים בי”.
איזה תפקיד מאתגר אותך לשחק?
“לא סתם בדרך כלל דמויות באות לשחקנים, ולא להפך, אבל אני מאוד פתוחה לדמויות שאולי לא היו חושבים שאני יכולה לשחק. אנשים מתפתחים עם השנים, ומגלים באישיות שלהם עוד צבעים ועוד זוויות. למשל, ב’היורשת’ שיחקתי תפקיד ממש שונה ממה שקיבלתי אחר כך, רופאה אנליטית ומחושבת, אבל גם כזאת שלא מרצה את סביבתה כל הזמן ונלחמה על קבלת הירושה שמגיעה לה”.
הריפוי שבתיאטרון
בשנים האחרונות קשת חוותה את עולם המשחק גם בימי הסגרים בזמן מגיפת הקורונה, שסגרו את האולמות למשך תקופה ארוכה, ובמלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר, המועד המקורי להצגת הבכורה של “בין קודש לחולון”. ריאיון זה נערך עם קשת כשבועיים לפני מבצע “עם כלביא”, ופרסומו נדחה עד סיומו והחזרת אירועי התרבות. “תקופת הקורונה הייתה עצירה מוחלטת, שהתגלגלה לתקופת אבטלה ארוכה, שסופה לא נראה לעין באותו זמן”, משחזרת קשת. “מה שרוב הציבור בארץ לא מבין בקשר לשחקנים הוא שלרוב מדובר במקצוע של עצמאים ולא שכירים. יותר מזה, פתאום היו כאלה שטענו ש’אין בו צורך’. אני בתמימותי חשבתי שמשחק זה משהו שעוזר להקל על אנשים בתקופות הכי קשות שלהם”.
איך היה לחזור לשחק אחרי 7 באוקטובר?
“כמובן לקח זמן עד שהאירועים חזרו, והחזרה במקרה הזה הייתה הדבר הקשה. הרי מי בכלל חשב שאפשר להעלות קומדיות אחרי מה שקרה? בטח לא קומדיה שמתייחסת לאקטואליה. אבל עד כמה שזה נשמע בנאלי, הקהל היה צמא לחזור ולצחוק איתנו. זמן הבמה נתן שקט נפשי, ובמשך כל ההצגה אפשר לומר שריפאנו אחד את השני. זה לא משהו שהבנו בעקיפין, אלא ממש ממקור ראשון, מאנשים שיצאו מההצגה ופשוט הודו לנו על שנתנו להם לנשום קצת ולא לחשוב על המציאות במשך שעה וחצי”.
ומה איתך?
“הזמנים הללו קירבו אותי לקרקע ולמציאות והבנתי שמה שחשוב בחיים באמת הוא המשפחה ואהבה. ביום־יום הייתי רגילה לרדוף אחרי התפקיד הבא או הפרויקט הבא והכל נראה כל כך גדול, אבל כשנוחתים רגע מבינים עד כמה הבסיס, הבית, חשוב כדי שכל היתר יתפקד כמו שצריך”.
ההורים שלך “אימצו” את דני מירן, אביו של עמרי שעדיין חטוף בעזה. ליד תיאטרון בית ליסין יש מעין אנדרטה שאנשים הקימו בספונטניות, עם תמונות של נרצחים ושל החטופים שעדיין בשבי. איך מתנהלים בתוך זה?
“כולנו, כל המשפחה, משתדלים בכל שבת להיות עם משפחות החטופים ולתמוך עד כמה שאפשר. אם יש הצגה, אז אחריה נוסעים לכיכר ויושבים איתם עד שעה מאוחרת. כרגע, חוץ מלתמוך ולהפגין, אין לנו הרבה מה לעשות. רק לחבק ולהיות נוכחים. איך דבר כזה עדיין לא נפתר אחרי שנתיים? זה מאבק חשוב, חוצה מגזרים, שאין שום שאלה לגביו – צריך להחזיר את כל החטופים עכשיו”.
הרף הגבוה של ההורים
הייחוס המשפחתי של מאי קשת אינו מסתיים בהוריה. אחיה אריאל הוא מפיק מוזיקלי ואמן מוכשר בפני עצמו, וטל רוזנטל בעלה, בנו של ח”כ לשעבר מיקי רוזנטל, הוא במאי ותסריטאי הזכור בעיקר מסדרת הרשת “מטר שבעים” שכתב עם חברו נועם שרון וגם שיחק בה. קשת ורוזנטל, המתגוררים כיום בגבעתיים, הכירו לפני כעשור ברשת חברתית, כשקשת הייתה עדיין סטודנטית למשחק. “באופן מפתיע לא הכרנו דרך המקצוע”, היא צוחקת, “אבל אני ממש לא אפסול שיתוף פעולה עתידי. טל מצלם אותי הרבה פעמים לאודישנים מצולמים, ואני נותנת לו את התובנות שלי בעניין תסריטים שהוא כותב. יהיה מעניין אם בעתיד אתקבל לשחק בסדרה שהוא כתב”.
בינתיים את עומדת גם לפתח קריירה כזמרת, עם סינגל חדש שיצא בשבוע הבא, “רעש בראש”.
“מאז שאני זוכרת את עצמי שרתי, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לשיר שירים מקוריים משלי. הגעתי מלהקה צבאית ושרתי במחזות זמר, אבל רק בזכות חברתי הטובה יובל גרבר, שמכירה אותי מגיל 16 והיא גם אשת יחסי הציבור שלי, קיבלתי אומץ לגלגל את זה קדימה. היא הכירה לי את המוזיקאי אפק לאמור, ויחד הקלטנו שלושה סינגלים. במקביל אריאל אחי, שתמיד מייעץ לי ואני מעריכה אותו מאוד, עזר לי גם הפעם. הוא שמע את השירים ופרגן מאוד לחיבור הזה”.
להורים שלך יש אולי הזוגיות הכי ארוכה והכי יציבה בעולם המשחק.
“ההורים שלנו יצרו שני אנשים מאוד רומנטיים וגם הציבו לנו רף גבוה מאוד בכל מה שקשור לזוגיות. למדתי מהם שקודם כל חשוב שבן הזוג יהיה גם החבר הכי טוב שלך, ואת זה, לשמחתי, מצאתי. עד היום שואלים אותי עליהם, ‘אם זה באמת ככה, כמו שרואים בתמונות’, ואני עונה שכן. האהבה ביניהם הכי מדהימה בעולם, אם זה מתבטא בלהיות יחד כל הזמן או בלכתוב מכתבים אחד לשנייה. ככל שאני מתבגרת ומביטה מסביב, אני מבינה שמה שיש ביניהם הוא דבר מיוחד, על גבול הנדיר”.
בינתיים, עד שתשחקי עם אמא שלך על הבמה, השחקנית לימור גולדשטיין משמשת לך אמא בימתית, בין השאר ב”בין קודש לחולון”. ספרי על האינטראקציה ביניכן.
“לימור, ששיחקתי איתה גם ב’הים הכחול העמוק’, היא סוג של נפש תאומה שלי. מעבר לעובדה ששתינו ג’ינג’יות ודומות פנימית קצת. אני חולמת לשחק עם אמא מתישהו. בהתחלה די פחדתי מהמחשבה על זה, כי חיפשתי את הדרך שלי כשחקנית. היום אני חושבת שזה יהיה מעורר השראה לעבוד איתה. קאסט בתיאטרון הוא משפחה לכל דבר, אבל נראה לי עוד יותר מדהים שתהיה לי גם משפחה בתוך הקאסט מתישהו. הרבה חברים שחקנים שאני מכירה שיחקו איתה, אז זה די לגיטימי שגם אני ארצה, למה לא?”.
שואלים אותך כבר על הרחבת המשפחה?
“אין בכלל ספק שהגיל שלי לא תואם את גילי הפנימי, ועובדה שאני עדיין משחקת בנות 15”, קשת צוחקת. “מצד אחד, אני ילדה בת 4, ומצד שני, כבר עברתי את שנות ה־20 שלי. אבל כל השחקנים קצת כאלה, לא? זה חלק מהקסם של התיאטרון. ילדים זה משהו שאני רוצה, אבל גם משהו שיגיע בזמן המתאים לו. אני רק יכולה לקוות שאצליח להיות טובה בזה כמו ההורים שלי. גם בקטע של גידול ילדים הם הציבו לי רף גבוה במיוחד”.
