מי שמדמיינים שבקרוב נראה את חיזבאללה מתפרק מנשקו ומודה באסון שהביא על לבנון – חיים באשליות. אין כאן פתרון קסם שממתין בסוף הדרך, ואין גורם שיכול להציע לארגון עסקה פשוטה שתסיים את סאגת הנשק שלו.
בשבוע אחד בלבד נחתו בביירות שליחים אמריקאים ואיראנים. האמריקאים, בחליפות ועניבות, דרשו שוב ושוב את פירוק חיזבאללה מנשקו. מנגד, שליחי טהרן הבהירו כי הנשק כלל אינו עומד על הפרק. אם למישהו עוד היה ספק, מזכ”ל חיזבאללה נעים קאסם עצמו חידד בנאום מאיים: “נשמור על הנשק – או שנשרוף את המדינה”.
הבעיה איננה רק בלבנון. האופוריה שחגגה במערב לאחר חיסול חסן נסראללה והחולשה הצבאית של חיזבאללה הייתה מוקדמת מדי. הארגון אמנם מבודד יותר, פגיע יותר וחשוף יותר מהעבר, אך הוא עדיין מהווה זרוע חיונית עבור איראן במאבקה מול ישראל. מי שציפה להסכם נפרד בין חיזבאללה למדינה הלבנונית, פשוט מתעלם מהעובדה שהארגון כפוף בסופו של דבר למנהיג העליון בטהרן.
הקבינט הלבנוני אכן הצביע לראשונה בעד פירוק הארגון מנשקו, צעד היסטורי במונחים מקומיים. אולם ללא הבנה אזורית רחבה הכוללת את איראן, מדובר בהצהרה יותר מאשר במציאות מעשית.
הגישה הנכונה כעת אינה להמתין לכניעה מוחלטת של חיזבאללה – זו לא תבוא. במקום זאת, על לבנון להגביר את הלחץ באמצעים כלכליים ומשפטיים, ולתת סוף־סוף שירותים אמיתיים לאוכלוסייה השיעית כדי לכרסם בלגיטימציה של הארגון. חיזבאללה שגשג על חוסר האמון של הקהילה השיעית במדינה.
קשה לטעון אחרת כל עוד ישראל ממשיכה לתקוף בלבנון ותופסת עמדות בשטח. אך אם לבנון אכן תתחיל להחיל את ריבונותה, ישראל תצטרך לסייע ביצירת המציאות החדשה.
בשורה התחתונה: מי שמחכה ליום שבו חיזבאללה יהפוך ל־IRA או המחתרת האירית ויתפרק מנשקו מרצונו – מחכה לשווא. השינוי יגיע רק מתוך לחץ עקבי, מימוש ריבונות, והבנה שהמשחק האמיתי מתנהל מול טהרן, לא מול ביירות.
לבנון ניצבת בפני מבחן חסר תקדים: כיצד להפוך את חיזבאללה מארגון חמוש ומשפיע לכוח פוליטי מוגבל. מדובר באתגר עצום, שכן במשך שנים רבות חיזבאללה הצליח להחדיר את עצמו למוסדות המדינה, לבנות רשת חברתית וכלכלית עמוקה, ולהציג עצמו כמגן היחיד של הציבור השיעי. כל ניסיון לפרק את אחיזתו מחייב לא רק אמצעים צבאיים, אלא גם תחליפים אמינים של שירותים ציבוריים וביטחון.
