“אנחנו על סף אסון”: כך הגדיר לא מכבר אחד מראשי הרשויות בצפון את מצבן של שכונות המגורים הוותיקות בעירו – שכונות שבהן עשרות בניינים שנבנו בשנות החמישים, השישים והשבעים, ללא ממ”דים, ללא תשתיות בסיסיות, ולעיתים עם סדקים נראים לעין שמעידים על סכנת קריסה ממשית. אלא שבישראל, נדמה שההכרה בכך שמדובר בפצצה מתקתקת מתרחשת רק כאשר האיום הביטחוני הופך למוחשי ומטחים נוחתים על ערים שלמות. אז קמות הקריאות למגן, לחזק, לבנות מחדש – אך אלו לרוב נופלות על אוזניים בירוקרטיות אטומות.
במצב הזה מתחדדת הטענה, שהפכה כבר לצו השעה: חייבים להסיר את החסמים הבירוקרטיים שמעכבים קידום של מיזמי התחדשות עירונית, ולפעול במהרה, ולא באיחור של שנים. ההמתנה לאישורים בוועדות המחוזיות, העיכובים בהשלמת הליכי תכנון, ההתחשבנויות בין משרדי הממשלה לרשויות המקומיות – כל אלה הם מנגנונים שמותירים מאות אלפי אזרחים במבנים שאינם ראויים עוד למגורים, קל וחומר במצבי חירום ביטחוניים ועוד לפני שדיברנו על רעידת אדמה שתתרחש חלילה.
הבעיה בולטת שבעתיים בערים ורשויות שממוקמות ליד מתקנים ביטחוניים רגישים. כך, למשל, בערים הקרובות לבסיס חיל האוויר ברמת דוד – עדיין קיימות שכונות שלמות שבנויות מבניינים בני עשרות שנים, ללא חניונים תת-קרקעיים, ללא מעליות, וללא כל מיגון. באזור הקריות, לא רחוק ממתקני רפא”ל, הסיפור דומה. האיום הקונקרטי שמרחף מעל תושבי אותם ישובים אמור להציב את ההתחדשות העירונית בראש סדר העדיפויות הלאומי, אך בפועל – הפרויקטים שם תקועים לא פחות מאשר בערים אחרות.
מדובר לא רק בכשל תכנוני, אלא בכשל מוסרי. המדינה אינה יכולה להותיר את האחריות בידי השוק בלבד, בטח לא במקרים שבהם אין הצדקה כלכלית מובהקת למיזם. לא כל פרויקט מניב תשואה ליזם, אך כל אזרח זכאי לקורת גג בטוחה. לכן, חובה על המדינה להתערב – בין אם באמצעות תמיכה תקציבית ישירה, השתתפות במימון תשתיות, או מתן תמריצים מיוחדים. מדובר בעשייה הכרחית שמטרתה לייצר מנגנון תכנון וביצוע אפקטיבי גם באזורים שלא נחשבים ל”סקסיים” מבחינה נדל”נית, אך קריטיים מבחינת בטיחות וחוסן לאומי.
אני סבור כי גם לרשויות המקומיות יש אחריות גדולה. לא ייתכן שראש רשות יתפאר במוקד 106 או ברשת מצלמות אבטחה, אך לא יקדם תוכניות פינוי-בינוי שהוגשו לפני חמש או שש שנים ונמצאות עדיין בדיונים אינסופיים. תהליכי אישור התוכניות צריכים להיות זריזים, ממוקדים, ובעיקר מגובים בגישה שירותית ולא חשדנית כלפי יזמים או דיירים. הביורוקרטיה אינה גזירת גורל – והיא יכולה להתקצר משמעותית כשיש רצון פוליטי ואומץ מנהיגותי.
במציאות הנוכחית, בה אירועים ביטחוניים מתרחשים בתדירות מדאיגה, יש לשקול מחדש את סדרי העדיפויות. הפריזמה שבה נבחנות תוכניות בנייה צריכה לעבור מ”אסתטיקה ותב”ע” ל”חוסן פיזי וביטחוני”. הכרה בכך תוביל לא רק לקידום מהיר יותר של פרויקטים, אלא גם לתחושת ביטחון גדולה יותר אצל התושבים.
במקום לשאול “איך זה קרה?”, הגיע הזמן לשאול: “איך אנחנו מונעים את הפעם הבאה?”. קיצור הליכי תכנון, סיוע ממשלתי במקומות לא כלכליים, ושיתוף פעולה אקטיבי מצד הרשויות – כל אלה צריכים להיות העקרונות שעליהם נשען שיקום שכונות ישנות וחיזוק קו המגורים האזרחי. מדינה שחפצת חיים אינה יכולה לאפשר שתושביה יגורו בבניינים מתפוררים, ותיתן לטילים לחשוף את ערוות השלטון המקומי והמרכזי וזו צריכה להיות תכנית בעדיפות עליונה של סדר היום הלאומי.
העתיד של ההתחדשות העירונית בישראל לא צריך להיבנות על חורבות – אלא על אחריות, תכנון ונחישות. ככל שנבין זאת מהר יותר, נציל חיים רבים יותר.
עדי בורקין, מנכ”ל אריה פרשקובסקי גרופ
