באחד מתרגילי ההונאה הגאוניים והנועזים ביותר בהיסטוריה של המלחמות הצליחו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל להכות את איראן בעוצמה, מבלי שאיש בעולם – כולל סוללת פרשנים, עיתונאים ואפילו גנרלים בדימוס – יצליחו לקרוא את המפה. המתקפה על מתקני הגרעין בפורדו, נתנז ופרצ’ין תפסה את איראן מופתעת, ובעיקר את הקהילה הבינלאומית נדהמת.
במשך שנים, וגם לאחרונה, כמעט בכל אולפן חדשות, בטורי דעה ובכנסי ביטחון, הפזמון החוזר היה ברור: “ישראל לא תעז לתקוף באיראן. ארצות הברית לא תיתן יד. דונלד טראמפ רק מדבר. אין גיבוי, אין יכולת, אין רשות”. והיו גם אלה שהרחיקו לכת – ולעגו.
בנימין נתניהו ונשיא ארה”ב היו ממוקדי מטרה. כשטראמפ חזר ואמר “בתוך שבועיים”, גלגלו עיתונאים את עיניהם בציניות, פרשנים הביטו בזלזול, וגנרלים בדימוס צקצקו בערוצי הטלוויזיה בארץ וגם בחו”ל. כעת, לאחר שהמתקפה התרחשה ותחנות הכוח הגרעיניות של איראן עלו בלהבות, מיהרו אותם פרשנים להחליף צד. פתאום כולם “ידעו”, “הבינו”, “הזהירו” ו”צפו מראש”. אפילו הפרומפטר לא הספיק להתעדכן בקצב שינוי הגרסאות.
המתקפה האמריקאית שבוצעה בתיאום הדוק עם ישראל, חיסלה את רוב תשתית הגרעין הפעילה של איראן. התגובה האיראנית ברגעים הראשונים הייתה הלם מוחלט. שר החוץ עבאס עראקצ’י גינה את ההתקפה, וכינה אותה “פשיטת רגל פרועה המפירה את אמנת האו”ם ואת החלטה 2231 של מועצת הביטחון”. הוא הזהיר כי לפעולה יהיו “השלכות נצחיות”.
במהלך התקופה האחרונה, וביתר שאת בימים האחרונים, בתקשורת הבינלאומית, וגם בזו הישראלית, התקיים קרקס של שכתוב ההיסטוריה. עיתונאים שעד שלשום התעקשו שוושינגטון “לא תעשה כלום”, החלו פתאום לפרט את “ההכנות שהחלו כבר חודשים לפני”, כאילו היו שותפים אישיים למבצע.
אלוף אחד בדימוס, שהתראיין ערב המתקפה והכריז כי “לארה”ב אין אינטרס לתקוף את איראן, והיא לעולם לא תיכנס למלחמה מיותרת”, הופיע כעבור יומיים באותו אולפן בדיוק והסביר כיצד “זה היה צפוי בדיוק לפי תורת הלחימה האמריקאית”. פרשן אחר התריע ש”תקיפה אמריקאית תשפיל את האיראנים”, ולכן הוא לא מציע לעשות זאת. למזלנו, נתניהו וטראמפ לא קיבלו את עצתו. האם זו בורות? האם זה אגו? או אולי תופעה אחרת, מחלה ותיקה בשם “הפרשן שתמיד צודק, בדיעבד”?
מסר ברור לעולם
המהלך שהוביל הנשיא האמריקאי, בשיתוף ראש ממשלת ישראל, מבוסס על עיקרון ישן מעולם הלחימה: הטעיה אסטרטגית. בזמן שהעולם התעסק בכתבי אישום, במשפטים מתוקשרים, בבלוני ניסוי דיפלומטיים ובצילומי לוויין מזויפים, התנהל מבצע שקט, שיטתי, מורכב ומתוזמן להפליא. באחד מאמצעי התקשורת בארץ אף הופיע איום כביכול של ולדימיר פוטין, “לבל תעז ארה”ב להתערב”. היה צורך בהכחשה בקולו של הנשיא הרוסי, שמדובר בשטות מוחלטת.
ובעת שהתקשורת עסקה באיומים מסין ובלחצים פנימיים מבית בוושיגטון, ישראל וארה”ב עסקו בהכנות המבצעיות. בשקט־בשקט התקיימו תיאומים לוגיסטיים ויצירת מסלולי גישה שקטים דרך מדינות ערביות – וגיבוש תמיכה סודית מקואליציה אזורית שהעדיפה להישאר מחוץ לתמונה. אפילו בתוך מערכת הביטחון הישראלית היו בכירים שלא עודכנו עד לשלב האחרון, כדי למנוע הדלפות.
התוצאה? הלם מוחלט. לא רק בטהרן, גם באירופה ובאו”ם, ובעיקר אצל עיתונאים מופתעים. אחד העיתונאים הוותיקים והמוערכים בערוץ הטלוויזיה שאל את בן שיחו: “האם יצאנו טמבלים?”. תרגיל ההונאה הזה שינה לא רק את מאזן הכוחות באזור, אלא גם את מאזן האמון בין הציבור לממסד התקשורתי. שהרי כמה פעמים אפשר לשמוע תחזיות שהתבדו, ניתוחים שהופרכו והכחשות שהתנפצו מול מצלמות בזמן אמת, ועדיין להאמין למי שמתיימר “לדעת הכל”?
הפעם הציבור ראה את הפרשנויות קורסות בזו אחר זו. הציבור ראה מי צדק ומי התרפס. הציבור הבין: אין תחליף למנהיגות תקיפה, לפעולה חשאית ולשיתוף פעולה אמיץ בין בעלות ברית שאינן כפופות לתקשורת פומבית. העולם קיבל מסר ברור וחד־משמעי: ישראל וארה”ב מתואמות, ושום ניסיון לא יציל את אויבי ישראל והעולם החופשי.
זהו גם שיעור כואב לעיתונאים שהעדיפו לכתוב נגד טראמפ כי הוא “גס רוח” או “פופוליסט”, על חשבון סיקור הגיוני ומושכל של מעשיו. זהו רגע מביך לאלופים שחשבו שקרבות היום דומים לקרבות ששת הימים. וזהו תמרור אזהרה לכל מי שמעדיף משאלות לב על פני ניתוח עובדתי.
התקופה הזאת תיזכר כנקודת מפנה לא רק בלוחמה נגד איראן, חיזבאללה וחמאס אלא גם בתודעה הציבורית המערבית. האמון חזר למנהיגות נחושה, וליכולת של ישראל וארה”ב להפתיע את האויב. הציבור יסיק לבד את מסקנותיו ויפעיל את שיקול דעתו מול אמצעי תקשורת, שלפעמים מנסים לעצב את תודעתנו בנגוד לעובדות.
הכותב הוא מנכ”ל רדיוס 100FM, קונסול כבוד בישראל של נאורו, סגן דקאן הסגל הקונסולרי וסגן נשיא מועדון השגרירים בישראל
[email protected]
