“ג’ולאני חייב שיהיה לו כוח צבאי. הוא חייב, הוא לא יכול בלי זה”, מסביר את המציאות החדשה בסוריה פרופ’ אמציה ברעם, מומחה לאסטרטגיה ומזרח תיכון מאוניברסיטת חיפה, על רקע הדיווחים הגוברים על התארגנויות של מיליציות חמושות במדינה השכנה לישראל. “הארגון שלו שהוא הביא איתו לצפון מערב סוריה כשהוא הפיל את משטר אסד. הוא לא מספיק. אז הוא צריך כוחות נוספים”, אומר ברעם על אבו מוחמד אל-ג’ולאני, ומוסיף גישה מפתיעה שלפיה יש להגיע עמו להבנות.
לדבריו, הקמת הגדודים החדשים באזור קאנאקר אינה בהכרח התפתחות שלילית: “האם זה טוב או רע? אני חושב שזה יכול להיות לא רע. אנחנו לא יודעים, צריך לחכות כי כל כוח חדש כזה שהוא בונה, וכבר לא האיסלאמיסטים הקיצוניים שאיתם הוא הגיע, מאידליב, מצפון מערב סוריה, כשהוא הפיל את אסד זאת אומרת, הוא מקים כוח חדש, אלה אנשים מקומיים, ואני לא יודע מי הם”. ברעם מדגיש כי הכל תלוי בזהות המפקדים והכוחות החדשים: “צריך לחכות יומיים, שלושה, ארבעה או שבוע, לראות מי זה האנשים האלה, מי הם המפקדים. מי המפקד על כל היחידות החדשות האלה. זה הכי חשוב”.
הוא מוסיף כי “החיילים, אם הם באים מהאוכלוסייה הסונית הכללית, ולא מתוך תנועות קיצוניות ג’יהאדיסטיות, אז זה טוב. אם הם באים מתנועות מגויסים, מתנועות שכבר קיימות, של ג’יהאדיסטים זו בעיה”. בנוגע לאיום ממשי של פעולות טרור מסוריה, ברעם אינו מזלזל באזהרות: “קודם כל זה ריאלי”, הוא קובע. “יש שם גורמים צריך לזכור. שגם תחת הנשיא אסד, היו באזור הזה, של הגולן הסורי ודרעה, כל האזור משולש הגבולות הישראלי, הירדני, סורי היו שם כל מיני קבוצות חמושות, שלאסד לא הייתה שליטה מלאה עליהם”.
הוא מזכיר כי “עד לפני כשלוש שנים, שנתיים וחצי, היו שם אלפי לוחמים של דאעש. אלפי לוחמים של דאעש. אלו מרחק של 20-30 קילומטר מרמת הגולן. זאת אומרת, כל האזור הזה הוא אזור די פרוע, וגם היום הוא די פרוע”. “כשיש ארגונים קיצוניים שאומרים לנו לתקוף את ישראל, אני מאמין להם. וכן, אני רוצה להגיע ליציבות שם”, מדגיש ברעם. “כיוון העבודה הנכון הוא לחפש הבנות עם ג’ולאני”, אומר ברעם בראיון. “פשוט לגמרי. גם הוא לא רוצה שתתפתח מלחמה בינינו ובינו. הוא לא רוצה, אני אומר את זה, אני מאמין לו בגלל זה”.
ברעם מציע אסטרטגיה מעשית: “הייתי מחפש דרך איך עושים את זה עם ג’ולאני ביחד. אני לא יודע איך עושים את זה עכשיו, אבל הייתי מנסה. דרך האמריקאים, דרך הצרפתים, דרך האמירויות דרך הסעודים. הייתי מחפש דרך איך להגיע להבנה עם ג’ולאני, בדיוק לאיזור הזה, במקום ראשון”. האינטרס האסטרטגי של ישראל, לפי ברעם, צריך להיות הסדר קבע: “אחר כך הייתי מתחיל לבנות את התוכנית, איך אני יכול לסגת חזרה על הקווים של 1974, של הפסקת האש עם סוריה ,אחרי מלחמת יום הכיפורים”.
ברעם מדגיש כי יש לעשות זאת “בתנאי, כמובן, שהשטח נתפס על ידי חיילים, עם ציוד קל, לא ציוד כבד, אבל שיכולים לשמור על האזור, זה האינטרס האידאלי שלי. אני לא רוצה שם ארטילריה, אני לא רוצה שם טנקים, אני לא רוצה שם טילים, אבל אני בכלל לא רוצה שם חיילים, שנאמנים למדיניות של יציבות, הייתי מחפש את זה”. הוא מוסיף ומסביר כי “לנו יש אינטרס אסטרטגי לטווח ארוך, שגם אנו וגם ג’ולאני נדע מי יושב שם, ושיושבים שם חיילים וקצינים, שנאמנים לדמשק, ושרוצים ביציבות. בעיקר, שרוצים ביציבות”.
ברעם מזהיר כי “כל הזמן שאנחנו יושבים על הקווים, מעבר לאזור המפורז הזה אנחנו יוצרים גירוי בלתי פוסק באוכלוסייה הסורית, השכנה. כי זה שטח שלא מקובל עליהם שאנחנו יהיה שם. על 74 הם כבר ויתרו, לדעתי. אבל לא מעבר לזה”. “לכן השהייה שם היא לצורכי ביטחון שוטף, הכרחית. אבל אם אפשר להגיע להסדר יותר יציב, אני הייתי מחפש אותו”, הוא מדגיש.
בהתייחסו לתקיפות חיל האוויר האחרונות בסוריה, ברעם תומך בפעולה: “אני חושב שהתקיפה הייתה לא רק מוצדקת אלא גם הכרחית, אבל מוכרחים תמיד כל צעד צבאי ללוות בהסדר והבנות מדיניות. אחרת זה לא שווה כלום. אחרת זו מלחמה אינסופית”. הוא מזהיר במיוחד מפני התרחבות טורקית בסוריה: “אסור לאפשר לטורקיה להגיע לשם. טורקיה לא יכולה להתחיל לבנות בסיסים בתוך סוריה. כי השלב הבא יהיה מלחמה בינינו בין טורקיה. לא השתגענו”.
לסיכום, ברעם אומר כי ג’ולאני צריך “להציב באזור הגבול, של איתנו כוחות שהוא סומך עליהן ב-100%, והן לא אסלאמיסטים. אלא חיילים סבירים שלו, שהוא יכול לסמוך עליהן, שהם שומרים על יציבות”. הוא מזהיר כי בהיעדר הסדר כזה, “תהיה שם מלחמת התשה בלתי פוסקת. אבל זה בשבילנו זה פתרון, ורק כשכל פתרון אחר נכשל”.
