בכל פעם שיהודים מותקפים, שוב נשמעת המנטרה המוכרת: “זו הסיבה שצריך לעלות לישראל. העולם אנטישמי. תמיד היה. תמיד יהיה.” שמענו דברים כאלה אחרי הרצח המזעזע של שני אנשי צוות צעירים בשגרירות בוושינגטון. שמענו את זה שוב אחרי הפיגוע בקולורדו, שבו מהגר מצרי מטורף תקף בקבוקי תבערה קבוצת יהודים ליברליים. בישראל, התגובה הזו כל כך אינסטינקטיבית שהיא גובלת בדוקטרינה – וכל מי שסוטה ממנה נחשב לכופר.
אבל בתור מי שיש לו היסטוריה אישית ועמוקה עם אנטישמיות, אני מרגיש חובה לומר את האמת. לבלבל את הפשעים הנתעבים האלה עם האנטישמיות הקלאסית של פעם זה לעשות עוול לאנטישמיות האמיתית, שעדיין חיה ובועטת, מסיבות שקשורות בטבע האנושי ובאיזו מוטציה מוזרה של המרחב – זמן.
שני הוריי היו ניצולי שואה מרומניה. אמי, כילדה קטנה, בקושי שרדה את הפוגרום ביאש ב־1941. אבי שרד עבודת כפייה במחנה בפלוישט. כשאני עצמי חייתי ברומניה בתחילת שנות ה־90, ככתב סוכנות אי-םי, פגשתי אישה שביקשה ממני את העותק שלי של המפה – כי הייתה משוכנעת שלכל יהודי יש מפת סוד לתוכנית השתלטות על העולם. התחושות האלה לא היו נדירות. לעיתים הן עוררו הערצה, אבל לרוב – שנאה. זה היה, וזה נשאר, טירוף.
האנטישמיות הקלאסית הזו עדיין קיימת היום, במיוחד בימין הקיצוני האמריקאי. ניאו־נאצים וחסידי עליונות לבנה צועדים וקוראים “היהודים לא יחליפו אותנו”, במדינה שבה יהודים מהווים פחות מ־2% מהאוכלוסייה. פגשתי אמריקאים שבאמת חשבו שליהודים יש קרניים. התמיכה של אוונגליסטים בישראל נובעת לא פעם מאמונה אפוקליפטית שלפיה היהודים חייבים לשוב לארץ הקודש כדי להיעלם בארמגדון. גם זה טירוף.
אבל לא כל שנאה ליהודים נובעת מהאידיאולוגיה המטורפת הזו. המציאות היום מורכבת יותר. הסכסוך בין יהודים לערבים על ארץ ישראל הוא אמיתי, והרגשות שהוא מעורר – זעם, צער, טינה, שגעון אלים – אינם תוצאה של קונספירציה אלא של היסטוריה. בצרפת, שבה מדברים רבות על עלייה באנטישמיות, רבים מהתוקפים אינם לאומנים לבנים אלא מוסלמים זועמים. אין בכך שום הצדקה. אבל זה לא אותו דבר שהוריי חוו.
המצרי שביצע את הפיגוע בקולורדו היה אדם מעורער נפשית. דונלד טראמפ כבר השתמש בטרגדיה הזו כדי להצדיק את מסע הצלב שלו נגד ההגירה – תחום שבו, באופן אירוני, לעיתים יש לו נקודות לגיטימיות. כן, יש משבר בגבול הדרומי של ארה”ב, וכן, זה משפיע על שוק העבודה והתרבות המקומית. אבל זה קשור להיספנים ולא למהגר ערבי אחד שחרג מאשרת השהייה שלו ופרק תסכולים באלימות מנותקת על רקע סכסוך רחוק ומכוער. לא זו ההגירה שמטרידה את רוב האמריקאים.
טראמפ גם מנצל את נושא האנטישמיות בקמפוסים. המלחמה שלו נגד הרווארד, שמתעטפת ברטוריקה של הגנה על יהודים, אינה באמת על אנטישמיות. הבייס שלו פשוט שונא את אוניברסיטאות העילית כי הן נשלטות בידי ליברלים ופרוגרסיביים, לא בגלל שהן מסוכנות ליהודים. ובניסיון לפגוע בהן, הוא מסכן את עתיד ההשכלה הגבוהה בארה”ב ואת המחקר המדעי העולמי.
חשוב להבהיר: האקלים בקמפוסים היה לעיתים עוין ומטריד. בתי למדה באוניברסיטת קולומביה בשיא המחאות, ורמת הסובלנות לדיבור שטנה הייתה מקוממת. התעצבנתי כשראיתי את נשיאי האוניברסיטאות – כולל זו שפוטרה מאוניברסיטת פנסילבניה שבה למדתי – מגמגמים מול השאלה האם יש לגנות אנטישמיות. ברור שכן. חד־משמעית.
ובכל זאת, אנחנו חייבים להבחין. יש מי שטוענים שעצם קיומן של ההפגנות האלה – והעובדה שהן נסבלות – מוכיח אנטישמיות. זו תגובה מובנת, אבל היא מחמיצה דבר חשוב. האקטיביזם האנטי־ישראלי בארה”ב שמגיע לא ממוסלמים הוא מהשמאל הרדיקלי.
השמאל הקיצוני אינו אנטישמי במובן הקלאסי. ההיסטוריה מלאה קומוניסטים יהודים. אבל השמאל של היום רואה ביהודים, בצדק או שלא, חלק מהאליטה הישנה. הוא אובססיבי לפרק את המבנים של פריבילגיה, ובמסגרת זו, היהודים משויכים ללבנים, לקפיטליסטים, לקולוניאליסטים – בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות, לסבלם האישי או אפילו לשאלת ה”לבנות” שלהם.
האובססיה הזו עם זהויות קבוצתיות מגדירה כיום חלקים נרחבים מהשמאל. באופן אירוני, הימין הפך להיות המגן של האינדיבידואל. כך שגם התנגדות לישראל או עמדות פרוגרסיביות לא מגינות על יהודים בודדים מהשיימינג הקולקטיבי. זו לא בדיוק אנטישמיות – אלא תפיסת עולם (טיפשית בעיניי) שמצמצמת כל אדם לתווית.
כמובן, האנטי־ציונות נפוצה. כן, לעיתים היא חסרת הגיון ומסוכנת. רבים באמת מאמינים שישראל מבצעת רצח עם בעזה, וחלקם מוכנים להצדיק אפילו מעשים אלימים נגד תומכי ישראל יהודים. אני מתנגד לזה נחרצות. אני מגן תדיר על ישראל בתחנות טלוויזיה מערביות וגם ערביות: מה שקורה בעזה – במחיר כבד מאוד של חיי אזרחים – אינו רצח עם. המטרה המוצהרת של ישראל היא חיסול חמאס – ארגון טרור שפתח במלחמה – ולא חיסול העם הפלסטיני. אם חמאס ייכנע, ההרג ייפסק. וזה לא אומר שאני תומך בכל פרט באסטרטגיה ובהתנהלות הישראלית. זה כן אומר שלמילים יש ערך.
אז למה בעצם העולם כל כך מתעניין במעשיה של ישראל? האם זו אנטישמיות? לא בדיוק. הסיפור היהודי נמצא בלב ההיסטוריה והדת של המערב. היהודים ממשיכים להיות מיוצגים בצורה לא־פרופורציונלית בתרבות, במדע ובחיים הציבוריים – מפרסי נובל ועד הוליווד. נראות כזו מזמינה גם הערצה וגם ביקורת.
בנוסף, ישראל היא דמוקרטיה – לפחות לעת עתה, למרות מאמציו של בנימין נתניהו – ודמוקרטיות נבחנות לפי סטנדרטים גבוהים יותר. כמה מדינות דמוקרטיות הרגו עשרות אלפי אזרחים בעשורים האחרונים? זה נדיר. ובתקשורת, נדיר שווה לחדשות. אני יודע – הייתי ברבות הימים עורך בכיר באי-פי. העדפנו סיפורים על ישראל לא מתוך הטיה, אלא כי הקוראים דרשו אותם. רבים מהעורכים – כמו גם חלק ניכר מהקוראים – היו יהודים.
המעשים של ישראל כיום הם שנויים במחלוקת ומכאיבים. הם מעוררים זעם, כולל בקרב קיצונים שיכולים לבצע מעשים נוראיים. בארה”ב, מדינה שבה קל להשיג נשק וקשה להשיג טיפול נפשי, זו קומבינציה קטלנית. יש להיאבק בכך בכל דרך אפשרית, ויש למנוע מקרים כאלה באמצעות מערך מודיעיני פרואקטיבי בהרבה. התוקף מקולורדו צריך לבלות את שארית חייו בכלא.
אבל בואו לא נטשטש את הקווים. בואו לא נכנה כל מעשה פוליטי קיצוני או מחאה שגויה בשם “אנטישמיות”. ובואו לא ניתן לפוליטיקאים לנצל את הטראומה שלנו למטרותיהם. האנטישמיות האמיתית היא רעל. אני יודע – משפחתי חוותה אותה. בואו נשמור את המונח הזה למה שהוא באמת.
