טראומות המלחמה, חוסר הוודאות המתמשך והמצוקה הרגשית שהולכת ומעמיקה בקרב ילדים, נוער ומבוגרים מביאים לביקוש הולך וגובר לשירותי טיפולים רגשיים מתחומים שונים ואסכולות שונות. בתקופה האחרונה, עבור רבים, במיוחד מי שמתקשה לבטא את עצמו בשיחה מילולית, טיפול באמצעות אומנויות הפך לעוגן.
זו שיטת טיפול שמשלבת בין הבעה יצירתית כמו ציור, תנועה או מוזיקה לבין תהליך רגשי מונחה, ומציעה מרחב מרפא שמילים לבדן לא תמיד מצליחות לייצר. ובזמן שבשטח יש עלייה חדה בפניות ובצורך, התחום כולו עדיין ממתין להסדרה.
“אנשים לא מחפשים רק הקלה בסימפטומים”, אומרת ד”ר אילנה לח, יו”ר יה”ת – האגודה לטיפול נפשי באמצעות אומנויות, חברת סגל בתוכנית לטיפול באמצעות אומנות חזותית במחלקה לאומנות יהודית בבר אילן ומחברת הספר “מקורות הרוע בנפש האדם”.
“הם רוצים שיראו אותם. שיבינו אותם גם כשאין מילים”. בתוך מציאות נפשית מורכבת, שבה החרדה, הדיכאון והבדידות הם מנת חלקם של צעירים ומבוגרים כאחד, מציעה ד”ר לח שפה אחרת: שפת האומנות.
ד”ר לח היא מומחית בטיפול נפשי באומנויות בנפגעי אלימות מינית, טראומה ופוסט־טראומה, ובעלת ניסיון בטיפול באזורי מלחמה ואסון ברחבי העולם (הודו, מיאנמר, נפאל, אוקראינה ועוד). על רקע אירועי שבעה באוקטובר הקימה בישראל את מיזם “סטודיו בטוח”, שבמסגרתו הגישו מאות מטפלים באומנויות סיוע נפשי בהתנדבות לנפגעי הטראומה ולתושבי קו העימות בכל רחבי הארץ.
“זהו מערך של קבוצות טיפול באומנויות ברחבי הארץ, שפועל במוקדי מצוקה רגשית וחברתית בשיתוף הרשויות המקומיות, ומודל חדשני שמבקש ליישם את הסטנדרטים המקצועיים בשטח, להנגיש טיפול איכותי באומנויות וגם להבטיח למטפלות עצמן סביבה מקצועית תומכת ותנאי עבודה הוגנים”.
פועלים גם בכנסת
הטיפול באומנויות הוא תחום טיפולי המשלב שיטות פסיכותרפיה עם עבודה יצירתית באחד מתחומי האומנות: ציור, תנועה, דרמה, מוזיקה, כתיבה ועוד. בישראל מדובר במקצוע עם תשתית אקדמית יציבה: קיימים מסלולי תואר שני ייעודיים, הכשרה קלינית ממושכת וקהילה מקצועית של כ־3,000 מטפלות ומטפלים הפועלים במגוון מסגרות, ממחלקות פסיכיאטריות, דרך בתי ספר ועד מרכזי רווחה. היכן הקאץ’? בהסדרה.
“למדינה יש אחריות לדאוג לבריאות הנפשית של אזרחיה, ובתוך כך להכיר גם בטיפול באומנות בתור חלק בלתי נפרד מהפתרון, לא כתחום שוליים”, סבורה ד”ר לח. “ואף שמטפלים באומנויות עוברים הכשרה אקדמית בת חמש־שש שנים, וחרף ריבוי המסגרות שבהן הם עובדים במערכת הבריאות, החינוך והרווחה, אין בישראל חוק המסדיר את המקצוע או מעניק לו רישוי ממשלתי”.
זה שנים פועלת האגודה לטיפול נפשי באמצעות אומנויות להסדרת המקצוע. ד”ר לח מספרת כי מדובר בהסדרה הכרחית לא רק לטובת המטפלות, אלא בעיקר עבור ציבור המטופלים: “אנחנו עוסקים בטיפול רגשי באוכלוסיות רגישות, לא בפעילות יצירה חווייתית. נדרשת הכשרה עמוקה, הבנה קלינית וליווי מקצועי מתמשך, בדיוק כמו בכל מקצוע טיפולי אחר”.
לדבריה של ד”ר לח, הטיוטה לחוק המסדיר את המקצוע מוכנה כבר שנים, אך התקשתה להתקדם בשל חילוקי דעות בין משרדי הממשלה השונים. “זה נושא שנפל בין הכיסאות – הבריאות, החינוך, הרווחה – כל אחד חשב שזה לא בתחום האחריות הישירה שלו. אנחנו נאבקים על זה כבר הרבה זמן, וכעת אנחנו פועלים בשיתוף פעולה עם ארגונים מקצועיים נוספים ועם חברי כנסת כדי לקדם את החוק מחדש”.
ד”ר לח מוסיפה כי המשמעות של חקיקה כזו תהיה מרחיקת לכת: “היא תאפשר פיקוח והסדרה של ההכשרות, תקבע תנאי סף לעיסוק במקצוע, ותבטיח שהמטופלים יקבלו שירות בטוח, איכותי ומפוקח. עבור המטפלות מדובר בצעד משמעותי לקראת הכרה מקצועית מלאה, תנאי עבודה משופרים והשתלבות מוסדרת בשירות הציבורי”.
איך את מסבירה את זה שבשונה ממרפאות בעיסוק או קלינאיות תקשורת, שזכו להסדרה כבר לפני שנים, הטיפול באומנויות נותר מאחור?
“אנחנו נמצאים בצומת דרכים: מצד אחד יש הבנה גוברת בציבור ובמערכת הבריאות לגבי חשיבות של טיפול רגשי לא מילולי, במיוחד לילדים ונוער. מהצד השני, התנאים שבהם פועלים המטפלים לא מאפשרים את ההתפתחות המקצועית והמערכתית שהתחום זקוק לה. וזה מצב אבסורדי, כי אנחנו עוסקים בתחום טיפולי לכל דבר, מטפלים באנשים עם טראומות ועם קשיים עמוקים. כשאין הסדרה זה בסופו של דבר פוגע במטופלים, כי אין פיקוח אמיתי על העוסקים במקצוע, וזה פוגע גם במטפלות ובמטפלים, שמתקשים להתפרנס בכבוד או להתקדם מקצועית”.
מענה כפול
מאז 2004 התקיימו מחקרים משמעותיים בארץ בתחום הטיפול באומנויות ובהשפעותיו על מטופלים עם רקע טראומטי. מחקרי שדה שבוצעו באוכלוסיות שונות, כולל על מהגרי עבודה ופליטים, הדגימו כי הטיפול באומנויות תורם לשיפור איכות החיים, מפחית תסמיני לחץ וטראומה ומאפשר ביטוי רגשי לא מילולי, שהוא מרכיב קריטי בתהליך הריפוי.
במחקרים הודגש במיוחד תפקידו של הטיפול האומנותי בהקניית תחושת ביטחון, הכלה והעצמה למטופלים, תוך התייחסות לחשיבות ההקשר התרבותי והחברתי. בנוסף נמצא כי טיפולים אלו משפיעים לטובה על יכולת ההתמודדות של המטופלים עם קשיים נפשיים לאורך זמן, ומקדמים תהליכי שיקום משמעותיים.
כזה הוא “סטודיו בטוח”, מיזם חברתי־קהילתי ייחודי שמבקש להנגיש טיפול באומנויות עבור האוכלוסייה, תוך מתן מענה כפול: גם טיפולי וגם קהילתי. “מדובר בתוכנית שנולדה בתוך האגודה”, מספרת ד”ר לח. “המחשבה הייתה איך אנחנו יכולים, בתור עמותה מקצועית, להיות חלק פעיל מהעשייה החברתית”.
המרחבים הטיפוליים שנפתחו בכל הארץ הציעו תמיכה רגשית מיידית באמצעות אומנות. “ידענו שיש לנו כלים שיכולים לספק מענה במצבי משבר. אנשים הגיעו לסטודיו, התיישבו ליד הדף או החימר, ופתאום התחילו לבכות. הם אמרו לנו: ‘לא הבנו עד כמה אנחנו סוחבים בפנים עד ששמנו צבע על הדף’. הסטודיו אפשר מרחב לא מילולי לעיבוד רגשי, מקום שבו הגוף והידיים פועלים, והנפש משחררת.
“הניסיון שלי בהודו ובמיאנמר, עם אוכלוסיות שעברו טראומות ואלימות קשה, לימד אותי שהאומנות היא כלי מרכזי לריפוי פנימי”, מוסיפה ד”ר לח. “אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים: מקום שמאפשר לאנשים לבטא את מה שהם לא תמיד מצליחים לומר במילים. האומנות יוצרת מרחב של ביטחון ותקשורת אחרת, וזה מה ש’סטודיו בטוח’ מביא איתו”.
עד כמה אומנות היא שפה מבחינתך ולא רק כלי?
“הרבה מהאנשים שאנחנו פוגשים מתקשים לדבר על מה שהם עברו, או אפילו להבין את זה. האומנות מאפשרת להם לעקוף את החסמים, ולבטא רגשות, חוויות וזיכרונות, לפעמים בפעם הראשונה. זה לא קסם, אבל זה כן עמוק מאוד. יש לנו מטופלים שמציירים את מה שהם לא יכולים לומר, שמפסלים את מה שלא יכולים לדמיין, שמנגנים את מה שכואב להם בלב. זה המקום שבו מתחולל הריפוי”.
כלי לריפוי עצמי
המיזם, שהוקם בתוך ימים, גייס מאות מטפלים מתנדבים, ונענה לצורך אמיתי ועמוק שעלה מן השטח, גם באזורים שנפגעו ישירות מהטראומה וגם במרכז הארץ – שם אנשים התמודדו עם חרדה, אבל ושיתוק רגשי. בהיעדר מענה מיידי מהמדינה, נכנסו הארגונים המקצועיים לזירה וניסו לגשר על הפער.
המטרה היא להגיע גם למטופלים שאין להם גישה לטיפול – כמו צעירים בסיכון, נשים נפגעות אלימות, אוכלוסיות מוחלשות בפריפריה – ולשלב את זה עם מתן תעסוקה למטפלות שנמצאות בתחילת דרכן המקצועית או בין עבודות. “ראינו פה פוטנציאל למודל שגם מקדם שוויון חברתי וגם מאפשר הכשרה בשטח למטפלים ומטפלות חדשים”.
כיום המיזם פועל ב־13 רשויות מקומיות ברחבי הארץ, מצפון עד דרום. השיטה פשוטה אך אפקטיבית: יה”ת מלווה את הרשויות בתהליך ההקמה וההפעלה של קבוצות טיפול באומנויות בתוך הקהילה, בדרך כלל במתנ”סים או מרכזים קהילתיים; והקבוצות מועברות על ידי מטפלים ומטפלות צעירים, בוגרי תואר שני בטיפול באומנויות, בליווי מקצועי הדוק של מדריכים ומדריכות קליניים ושל רכזת פרויקט בכל רשות.
מדובר בטיפול של ממש, ולא בקבוצת תמיכה.
“בהחלט. יש תהליך מובנה, יש הדרכה, יש מדידה של תוצאות. ואנחנו רואות את ההשפעה בשטח – ילדים ונוער שמתחילים להאמין בעצמם, נשים שמוצאות קול, קהילות שמקבלות כלי לריפוי עצמי. במובן הזה הטיפול באומנויות הוא ממש שליחות. זו קהילה שמביאה איתה ערכים של חמלה, הכלה ויצירת משמעות. אנחנו רואות את המטפלות שעובדות ב’סטודיו בטוח’, ומבינות עד כמה הן מחויבות, כמה הן נותנות מעצמן כדי לאפשר ריפוי. זה לא מובן מאליו”.
בינתיים המיזם ממשיך לצמוח, ויה”ת מקבלת פניות מערים נוספות שמבקשות להיכנס אליו. גם העולם, אגב, מתעניין במודל, כולל משלחות ממדינות אירופה שכבר הגיעו ללמוד עליו מקרוב.
“יש משהו מאוד מרפא בעצם המפגש, כשמישהו רואה אותך, מקשיב לך, מאפשר לך ליצור. זה הבסיס של כל טיפול”, מסכמת ד”ר לח. “ואם אנחנו יכולים להביא את זה גם לפריפריה, גם למי שאין לו אמצעים וגם למטפלות בתחילת הדרך – אז אנחנו באמת עושים שינוי”.
