העננים נראים אדים שקטים אך בתוכם מתרחשות תופעות סוערות שמשפיעות על המטוס ומטלטלות אותו. זה מה שקורה כשמטוס נוסעים ענק נכנס לתוך שכבת עננים, ומתי זה מסוכן התופעה מוכרת לכל מי שטס אי פעם: המטוס האדיר נכנס לתוך שכבת עננים ומתחיל לקפץ: התחושה הזו, שמתחילה ברעידות קלות ועשויה להתגבר לטלטלות פתאומיות, מרתיעה רבים ונתפסת בטעות כסימן לסכנה. האמת היא שהמטוס בסך הכול נתקל בתנאים מטאורולוגיים ופיזיקליים טבעיים לחלוטין, שבמקרים רבים אינם מסוכנים כלל. הנה ההסבר המדויק למה שקורה שם למעלה.
עננים אינם רק ערפל סמיך שמסתיר את השמיים. מדובר במבנים אטמוספריים פעילים מאוד, המכילים מיליוני טיפות מים וגבישי קרח בגבהים משתנים, שנוצרים כאשר אוויר חם ולח עולה למעלה ומתקרר. אך בתוך הענן לא שורר שקט. להפך – קיימת פעילות אינטנסיבית של זרמי אוויר אנכיים, תנועה מתמדת של אוויר חם שעולה כלפי מעלה (updrafts) ושל אוויר קר שיורד מטה (downdrafts) . התנועה הזו יוצרת מערבולות, שינויים בלחץ ובכיוון, והפרעות בזרימה החלקה של האוויר.
כשהמטוס חודר לתוך ענן, הוא למעשה נכנס לאזור “חי” של תנועה אטמוספרית בלתי אחידה. לעיתים קרובות העננים נראים מבחוץ שלווים ובהירים, אך בתוכם מתקיימים זרמי אוויר בלתי צפויים – חלקם חזקים מאוד, שיכולים להטות את המטוס כלפי מעלה או מטה בכוח. מצב זה נקרא טורבולנציה, והוא מתרחש כאשר המטוס נע דרך שכבות אוויר שמהירותן או כיוונן משתנים במהירות, כולל מערבולות שנוצרות עקב שינויים טרמיים, תנועות של חזיתות מזג אוויר, או אפילו השפעה של הרי געש וסופות מרוחקות.
הטורבולנציה בתוך עננים נוצרת לרוב בשל זרמים אנכיים. כאשר אוויר חם ולח עולה במהירות – למשל בעננים מסוג קומולונימבוס, שמאפיינים מזג אוויר סוער – נוצרות תנועות חזקות מאוד מעלה ומטה. אם המטוס נתקל באחד מהזרמים הללו, הוא מרגיש לפתע כאילו “הועף” מעלה, ולאחר מכן נדחף למטה. התחושה הזו מזכירה נפילה קצרה או קפיצה לא צפויה – אך למעשה מדובר בהתאמות מינוריות של הגוף המורכב של המטוס לתנאי אוויר משתנים.
גם ההבדל בצפיפות האוויר בתוך הענן משפיע על תחושת הרעד. בעננים עבים יש לעיתים הבדלים חדים בין אזורים חמים וצפופים יותר לאזורים קרים ודלילים, דבר שיכול להשפיע על כוח העילוי של הכנפיים. ברגעים כאלה, מערכות בקרת הטיסה של המטוס מפצות על ההפרש, ומבצעות תיקונים מידיים בתנועת המטוס. התוצאה היא הטלטול שמרגישים הנוסעים, אך בפועל המטוס נותר בשליטה מלאה.
לצד זאת, בתוך הענן נמצאות גם טיפות מים וגבישי קרח שמתנגשים בגוף המטוס. למרות שמשקלם זעיר, הפגיעות החוזרות בקצב מהיר מגבירות את תחושת הרעידות, בעיקר באף המטוס ובכנפיים, היכן שמוקמים חיישנים רבים. מדובר בתחושה מורגשת אך לא מסוכנת, שמתווספת להשפעת זרמי האוויר.
במטוסים המודרניים מותקנות מערכות מתקדמות כמו מכ”ם מזג אוויר שמזהות מראש עננים בעלי פוטנציאל לטורבולנציה גבוהה. הטייסים נעזרים גם בתחזיות שמועברות ממטוסים אחרים שטסו באותו אזור, ומבצעים שינויי מסלול כדי להימנע מאזורים מסוכנים. אך לא כל טורבולנציה ניתנת לחיזוי: ישנן גם תופעות של טורבולנציה באוויר צלול – כלומר רעידות שמתרחשות גם בלי עננים, אך זו כבר תופעה נפרדת.
חשוב להבין שטורבולנציה אינה “חור באוויר” כמו שמכנים אותה בטעות. האוויר אינו ריק, ואין בו חללים – אלא תנועה בלתי אחידה שמובילה לתחושת תזוזה לא רצויה. טייסים מנוסים יודעים להתמודד עם טורבולנציה, וגם המטוס עצמו בנוי לעמוד בעומסים פי כמה מאלו שמורגשים בעת טיסה דרך ענן פעיל. גם אם הנסיעה נראית סוערת, ברוב המקרים אין סכנה ממשית. חגורת הבטיחות נועדה למנוע פציעות קלות כתוצאה מתזוזה של הנוסעים או חפצים. לכן, ההמלצה של חברות התעופה להישאר חגורים גם כאשר השלט כבוי – נכונה.
