הכאב, הדאגה והדכדוך בימים טרופים אלה, אחרי שנתיים כמעט של מלחמה שעדיין לא רואים את סופה, נובעים בעיקר מהיעדר מנהיגות פרגמטית ואמיצה, שטובת המדינה לנגד עיניה. לאורך 75 שנות המדינה עד להקמתה של הממשלה הנוכחית עברו על ישראל לא מעט תקופות קשות, מלחמות, אסונות, משברים כלכליים וחברתיים. למרות כל אלה, רוב העם בישראל, גם החלק שהתנגד לממשלות שכיהנו, ידע שיש על מי לסמוך – בהנהגה המדינית ובהנהגה הצבאית.
אפילו במלחמת יום הכיפורים הנוראה היה אמון רחב בממשלה ובצה”ל, על אף המחדלים הרבים. זאת, בניגוד גמור למציאות המרה בימינו. חוסר האמון בממשלה ההזויה הזו רק הולך וגובר מיום ליום, כשיותר מכל, התחושה היא שחסרה כאן דמות כריזמטית, אמינה, נטולת אינטרסים פוליטיים, שתתייצב בפני הציבור, תציג את תמונת המצב האמיתית ובעיקר תציג אופק ראוי ומעורר תקווה. קשה לראות דמות כזו לא רק בין חברי הממשלה והקואליציה, אלא גם בספסלי האופוזיציה.
מכאן, ראוי ונכון שהרמטכ”ל אייל זמיר, שנהנה כיום מהאמון הרחב ביותר של העם, ייקח על עצמו את התפקיד של המנהיג האחראי ומוביל הדרך. אילו הרמטכ”ל זמיר היה מתייצב כיום בפני הציבור, מציג את תמונת המצב העדכנית, את האפשרויות ואת הסכנות שבהמשך המלחמה ואת השלכותיהן, וכן את הפתרונות למצב, כפי שהוא והמטכ”ל רואים אותם, זה היה תורם רבות למצבו ולתחושתו של העם בישראל.
אילו יעשה כך, הוא לא יהיה הרמטכ”ל הראשון שנוהג בדרך זו. קדם לו רמטכ”ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר (דדו) המנוח, שכבר ב־8 באוקטובר 1973, היום השלישי למלחמה ואחד הימים הקשים שבה, התייצב למסיבת עיתונאים והציג בפני אמצעי התקשורת הרבים, כולל התקשורת הזרה, את תמונת המצב האמיתית. התמונה הייתה קשה מאוד, אבל דדו לא התחמק משאלות העיתונאים, ולא הסתיר עובדות בעניין מצבו של צה”ל באותן שעות, אבל לצד זה הוא הפיח תקוות והציג אופק אופטימי לסיום המלחמה, שכידוע תפסה את צה”ל “עם המכנסיים למטה”.
הרמטכ”ל זמיר ניצב כעת בראש צה”ל לקראת הכניסה המחודשת ללב עזה, על פי החלטת הדרג המדיני. צעד זה צפוי לסכן את חייהם של החטופים החיים שנמצאים בידי חמאס, וכמובן את חייהם של חיילינו, במלחמת גרילה מול אויב שאין לו מה להפסיד ואין לו ברירה אלא להילחם על חייו מתוך המנהרות שהוא בנה והכין למערכה זו.
זהו אויב שמכיר היטב את השטח והוא כבר הוכיח לנו שבפעולות גרילה מתוכננות הוא מסוגל לגבות מצה”ל מחיר דמים גבוה. כל זאת, בשעה שהציבור הישראלי אינו רואה את האור בקצה המנהרה שהממשלה מובילה אותו לתוכה, וכמובן אינו יודע מי אמור לנהל בהמשך, במציאות הבלתי אפשרית, את חייהם של כשני מיליון עזתים ברצועה.
