בחלק ניכר מיישובי הבדואים בנגב, היקף האוכלוסייה המתגוררת בתחומם קטן בהרבה ביחס לשטח שהוקצה להם, מה שיוצר שטחי ענק שוממים, כך עולה מנתונים חדשים שמפרסמת תנועת רגבים. לדוגמה, במרחב מרעית הסמוך לערד הכולל את היישובים מכחול, כוחל’ה ודריג’את, מתוך 15,548 דונם המוקצים ליישוב, מנוצלים בפועל רק 2,458 דונם (15.8%) למגורים ומתגוררים בהם כ – 2,819 תושבים בלבד.
במולדה (סוועה) 11,068 דונם, כשהשטח אשר מנוצל למגורים 2440 – 5,167 תושבים בלבד. דוגמה נוספת בעיירה כסייפה שגודלה 13,666 דונם, השטח המנוצל למגורים הוא 3,061 דונם בלבד (22.4%) ומתגוררים בה כ 20,000 תושבים. לצורך השוואה, גודלה של כפר סבא הוא 14,500 דונם ומתגוררים בה מעל 110,000 תושבים.
ברגבים אומרים: אנחנו שנים יודעים שזה אירוע קריטי בנגב. הפעם צללנו למספרים להביא דוגמאות מוחשיות. ע”פ הנתונים שלהם ביישובי הבדואים בנגב, כ- 70% מהשטח אינו מנוצל לבינוי והתיישבות ועומד שומם.
תנועת רגבים הינה תנועה ציבורית שהוקמה במטרה להוביל לקביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע וסביבה, אנשיה חוקרים את הסוגייה לאורך שנים. הם מסבירים, כי הסיבה לכך טמונה בסוגיית תביעות הבעלות, סוגיית מפתח בהבנת החברה הבדואית בנגב. בשנות ה-70 מדינת ישראל אפשרה לבדואים להגיש תביעה לבעלות על קרקע בנגב, כך הוגשו 3,220 תביעות שעד היום אף לא אחת מהן התקבלה על ידי בית המשפט, והקרקעות נרשמו בבעלות המדינה. חרף זאת, החוק הבדואי הנוהג קובע, שאף בדואי לא יכנס לשטח שבבעלות בדואי אחר ללא הסכמתו, “חוק” זה מהווה בסיס להרבה מסכסוכי הדמים בחברה הבדואית.
על אף שאותם הטוענים לבעלות על קרקע מעולם לא הצליחו להוכיח כי היא אכן שלהם, ברגבים סבורים כי מדינת ישראל יצאה מגדרה לאורך השנים בניסיונות להגיע עימם להסכמי הסדרה ופיצויים. ניסיונות אלה לדעת התנועה נחלו כשלון מוחץ, תוך שהם ייצרו לבדואים דווקא תמריץ להמשיך ולהמתין (מתוך ציפייה כי יוכלו להרוויח יותר בהסכמים עתידיים בשל עליית ערך הקרקע והורשת הזכאות מדור לדור).
במקביל, לדעת רגבים, מדינת ישראל מתוך רצון לייצר מענים לאוכלוסייה הבדואית ומחוסר הבנה של אותה סוגיית מפתח, הקימה עוד ועוד יישובים ושרטטה קווים כחולים על קרקעות הנמצאות תחת תביעה. כתוצאה מכך מעל 70% משטחי היישובים אינם מפותחים ואינם מיושבים, ולא ניתן לקיים בהם רצף מענים ותנאים להבטחת איכות חיים, ובוודאי לא לכנס את הפזורות סביב.
יהודה קאפח, רכז דרום בתנועת רגבים אומר: “שנים שאנו שומעים זעקות שלבדואים אין איפה לגור. אך מה מתברר? שהם קיבלו יותר שטח מכל מגזר אחר במדינה, ולמעשה לא מנצלים אותו כלל”. קאפח מסביר: “כך למעשה מספר מצומצם של בדואים הטוענים לבעלות על הקרקע תוקעים גם את המגזר הבדואי עצמו וגם את מדינת ישראל כולה ולא מאפשרים לפתח ישובים נורמאליים עם איכות חיים ושכונות לקליטת תושבי הפזורה”.
קאפח סבור ש”חייבים לשנות את כללי המשחק: בראש ובראשונה להבין ולהכיר את הבעיה, ופשוט לייצר מצב שלאותם תובעים יהיה תמריץ כן להגיע להסכם ולשחרר את הפקק, ובטח ובטח שהפתרון הוא לא להקצות ולו מטר נוסף לאותם יישובים.”
השאלה הגדולה שברקע העניין כמובן היא – מדוע המדינה לא תובעת להחזיר לחזקתה את הקרקעות שלא מנוצלות לייעוד שהוגדר להקצאה? למדינה זכות לעשות זאת מתוקף חוק והסכמים חוזיים אשר מגדירים את משך ההקצאה של שטח, ומתי תוקף ההקצאה פג אם היא לא מנוצלת למטרה שהוגדרה.
הגוף שאמון על הנושא בישראל הנו הרשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב, שהוקמה בשנת 2007 ופועלת מינואר 2008 במטרה לקדם מספר מטרות, ביניהן הסדרת היישובים בפזורה הבדואית בנגב, וקידום ופיתוח תשתיות מקומיות. כיום הרשות הממשלתית כפופה ותחת סמכותו של שר התפוצות והשוויון החברתי עמיחי שיקלי.
פעילות הרשות כפי שמתואר ביתר פירוט באתר האינטרנט הממשלתי היא כדי לכנס את האוכלוסייה ליישובים מאושרים וייזום וביצוע הסדרה “במקום”, ייזום וביצוע הסדרי קרקע, תכנון סטטוטורי מותאם לצרכי האוכלוסייה ,למגורים מסחר ותעסוקה, פיתוח תשתיות מקומיות ואזוריות ליישובי הקבע ולמען תכלול, ליווי ובקרה של הפעולה הממשלתית מול בדואי הנגב.
מהרשות נמסר למעריב: “רשות הבדואים פועלת ללא הרף במטרה להסדיר את התיישבות הבדואים בנגב. במסגרת זו, הרשות מפתחת שכונות ומגרשי מגורים לטובת אוכלוסייה המתגוררת מחוץ ליישובים ואלו המתגוררים בצורה לא מוסדרת בתוך תחומי היישובים בלל הרשויות הבדואיות.
“כפי שמנכ”ל הרשות הציג בוועדת נגב גליל בכנסת שהתקיימה ב-10.3.25 החסם המרכזי המקשים על הפיתוח וההסדרה באזורים אלו הן תביעות הבעלות. ביישובים רבים שטח תביעות הבעלות מהווה את רוב שטח היישוב. חוסר הרצון של תובעי הבעלות להגיע לפשרה עם המדינה ביחס אליהן, מביא למצב שבו לא ניתן לקדם הסדרה או פיתוח באותם אזורים בשל הסירוב של תובעי הבעלות והיעדר ההסכמה, משפחות אחרות אינן מעוניינות להיכנס לסכסוך מול תובעי הבעלות גם במחיר של היעדר פתרון עבורן.
“יש לציין כי ברוב היישובים הללו המדינה השקיעה כבר לטובת תכנון ופיתוח, לרבות בחלק משטח תביעות הבעלות. אולם, במקרים רבים התכניות הללו לא הגיעו לכדי פיתוח ומימוש לאור התנגדות תובעי הבעלות.
“הרשות פועלת ימים ולילות בניסיונות הידברות ופניה לאוכלוסייה ולתובעי הבעלות במטרה להגיע לפשרה ולאפשר את הפיתוח שיביא להסדרה ומגורים ראויים להם עצמם ולתושבי הפזורה, במסגרת זאת לפעול לכינוס האוכלוסייה לאזור פיתוח אפשרי, בפרט בישובים בהם תחום הישוב המוגדר עצום ונפרס של שטח של אלפי דונמים רבים עם כמות אוכלוסייה דלילה הפזורה בכל מרחב הקו הכחול.
“הפריסה העצומה ודלילות האוכלוסייה בשטח התכנוני מונעת מיצוי של הקרקע לטובת אוכלוסייה שאינה תובעת בעלות ואוכלוסייה שתביעות הבעלות שלהן מחוץ לשטח הישוב.
“הרוב המכריע של תובעי הבעלות מסרב להתפשר ובכך אזורים רבים נשארים ריקים ולא מפותחים. כמות תובעי הבעלות הוא מועט באופן יחסי לעומת כמות האוכלוסייה הכללית ומשוועת למגורים ראויים, דבר שמביא למציאות שבה בודדים מעכבים פיתוח והתפתחות של יישובים שלמים.
מדינת ישראל הכירה בצורך של הקמת ישובים בדואים, אולם, לא ניתן להקים עוד ועוד ישובים בפריסה רחבה על פני שטח גדול מבלי יכולת לממש את הפיתוח ואת שיווק המגרשים.
“הרשות ערה לבעיה ואף הציפה אותה לא פעם בפורומים הרלוונטיים, בימים אלו ממש, הרשות יחד עם משרד התפוצות הממונה על הרשות וגורמי מדינה נוספים שוקדים על תכנית מקיפה שתפעל בדיוק אל מול בעיה זו. הצעת החלטה בנושא זה תעלה בתקופה הקרובה על שולחן הממשלה ותוצג לציבור מיד לאחר אישורה”.
פנינו גם לשר שיקלי לקבלת תגובה, כשזו תתקבל נצרף אותה.
