אל”ם (מיל’) ד”ר משה אלעד, מזרחן ומרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי, מצייר תרחיש מדיני שנשמע עד לא מזמן דמיוני — אך לטענתו, הוא קרוב מתמיד: “מחזה בו אחמד א-שארע (אבו מוחמד אל-ג’ולאני) נשיא סוריה החדש, ובנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל, לוחצים ידיים על מדשאות הבית הלבן, כבר איננו בבחינת חזיון תעתועים. מחזה כזה עלול להתרחש כבר בקרוב”.
אלעד, מתאר שינוי מהותי במאזן הכוחות האזורי: “מי שהתבונן במהלכיו של א-שארע ‘במהלך מלחמת שנים עשר הימים’, וציפה שהמנהיג הסורי החדש יפריע לחיל האוויר הישראלי במסעו החופשי לאיראן – התאכזב. ‘עם מה בדיוק?’ שאל א-שארע את מבקריו. הוא צדק. אבל גם אם היו לא-שארע טילי S-400 רוסיים מסוג טריומף, ספק אם הוא היה עושה בהם שימוש, מפני שלא-שארע אינטרס זהה לזה של ישראל – החלשת איראן. כמו לסעודיה, לבנון, לכווית, לבחריין ועוד”.
לדבריו של אלעד, א-שארע “לוטש עיניים לעבר ברית אסטרטגית עם ישראל. כן, זו איננה פטה מורגנה. זו מציאות שרבים מתקשים להבחין בה אבל היא מתרחשת לנגד עינינו”.
אלעד מחבר את השינויים הללו למגמות רחבות יותר בהובלת ארה”ב: “כאשר הנשיא טראמפ רמז ש’דברים גדולים’ עומדים לקרות באזורנו וכאשר שליחו ויטקוף מדבר כבר זמן רב על ‘היערכות חדשה’ במזרח התיכון, הם התכוונו לצירופן של סוריה ולבנון ל’הסכמי אברהם’. צירופן של סעודיה ועומאן הוא כבר לא בבחינת חדשות מתפרצות אך האפשרות שנראה את שתי שכנותינו מצפון, שעשרות שנים הציקו לנו באמצעות ארגוני טרור שונים, הופכות להיות ידידות ולו בהסכם אסטרטגי בלבד – זהו כבר חלום שמתגשם”.
עם זאת, הוא מבהיר: “נכון, יתכן כי לא כל כך מהר נצליח לנגב צלחת חומוס בדמשק, או לטעום כנאפה בראס ביירות, אבל הכיוון הוא של תזוזה טקטונית שאת ניצניה ראינו ערב המלחמה באיראן”.
לדברי אלעד, תבוסת איראן האחרונה הייתה אירוע משנה מציאות אזורית: “עתה כשכל העולם הערבי ראה מקרוב את איראן הגדולה הופכת לנמר של נייר, הוסר מכשול גדול מאוד בדרך להתקרבותן של מדינות ערביות ומוסלמיות לישראל. איראן נמצאת עתה בחברה טובה והיא פשוט ממשיכה מסורת”.
אנטומיה של נפילה
הוא ממשיך ומשרטט תהליך ארוך טווח של שינוי גיאו-אסטרטגי: “שימו לב! בשנת 1949 היינו מוקפים בשמונה מדינות עוינות שכל מטרתן המשותפת הייתה לחסל את ישראל. מה קרה להן מאז ומה התהליך הגיאו אסטרטגי שנוצר באזור? ההישג הגדול של ישראל בשנת 1949 היה חתימתן של ארבע מדינות ערביות (מצרים, סוריה, ירדן ולבנון), על הסכמי שביתת הנשק בחסות האו”ם”.
“במורשת הערבית זו הייתה חתימה מבזה, משפילה, והיא עד היום מהווה רובד די עבה של הנכבה (האסון הפלסטיני). זו הייתה חתימה שהמנהיגים הערבים אולצו לבצע חרף שנאתם, כעסם ורגשי הנקם שלהם כלפי ישראל. הם הרי ניסו בכל כוחן להשמיד את 650 אלף היהודים שבישראל ערב הקמתה ונכשלו”, אלעד מסביר.
הוא סוקר את שלבי השינוי: “על יסוד השנאה והעוינות הללו רקם בשנות השישים של המאה ה-20 נשיא מצרים נאצר את מסע השיבה לפלשתינה, גירוש תושביה הזמניים היהודים והשבת הפליטים הערבים שברחו במהלך המלחמה. אבל שוב זה קרה, במלחמת ששת הימים ביוני 67’ עמד העולם נפעם נוכח המכה הקשה שהוכו שלושה צבאות ערביים גדולים (מצרים, סוריה, וירדן) על ידי ישראל הקטנה”.
הוא מונה את מה שעבר על מדינות האזור מאז: “והנה כעבור תריסר שנים יורשו של נאצר שהובס על ידי ישראל, אנואר סאדאת, חתם על הסכם שלום מלא עם ישראל. המלך חוסיין, נציגה של מדינה ערבית נוספת שהיה ב’טווח ההסכמים’ חתם עימנו גם הוא על הסכם שלום ב-1994. עיראק, עוד מעצמה ערבית, נפלה ואף התרסקה בשנת 2003 בקול רעם גדול”.
“לוב התנפצה לא זמן רב אחריה. סוריה של משפחת אסד, שאת שנאתה לישראל אף מדינה ערבית לא הצליחה לחקות, התמוטטה בנובמבר 2024 ובלבנון חיזבאללה, ארגון הטרור שהייתה לו מדינה, הוכה מכה חזקה אך לפני מספר חודשים ומעתה תתאפשר הקמת ממשלה לא קיצונית בלבנון”, הוא מסכם.
אחת הנקודות המרכזיות אליהן מתייחס אלעד היא היכולת לעקוף את הסוגיה הפלסטינית: “עד לפני כמה שנים, לא היה ניתן לקיים קשרים עם מדינה ערבית מבלי שקודם תיפתר הסוגיה הפלסטינית. לא אחת ניסיתי להבין מה מונע ממדינות כמו אינדונזיה ומאלזיה הרחוקות מאיתנו מרחק כה רב, עם ציבור מוסלמי גדול שלא קשור לעימות הישראלי – ערבי לקשור קשרים עם ישראל”.
אלעד מיד משיב על השאלה: “התירוץ היה – המדינה הפלסטינית. ‘אשרו לפלסטינים מדינה וכל העולם הערבי יצור עמכם קשרים’, נאמר לא פעם על ידי נציגי מדינות אלה. עתה מתברר כי ניתן גם ניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית וליצור מצב שהפלסטינים יצטרפו להסכמי אברהם ללא תנאים מוקדמים. הם שומעים על סוריה ולבנון, סעודיה ועומאן, אינדונזיה ומאלזיה ואפילו פקיסטן וגם הם מבינים כי המזרח התיכון הוא אכן ‘מזרח תיכון חדש’”.
בסיכום דבריו, אלעד מדגיש את מקומה של ישראל בתהליך: “הסכמי אברהם שנחתמו בשנת 2021 היו בבחינת תצוגה ישראלית של אפשרויות הפיתוח במדינות ערביות תוך הסתייעות בטכנולוגיה הישראלית וניצול הידע הישראלי לשיתופי פעולה בתחומי המדע, הרפואה, החקלאות ועוד. זהו בדיוק המשל המפורסם של ‘הרכבת שיצאה מהתחנה’ ומי שלא יספיק לעלות יצטער. אז, הרכבת כבר יצאה מהתחנה ובישראל ממתינים לעלייתן של המדינות המצטרפות”.
