בשיחה עם “מעריב”, סא”ל (מיל’) עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה”ל ובכיר במודיעין זרוע הים, מביא נקודת מבט מקצועית על הנעשה במלחמה בעזה מול ארגון הטרור חמאס. “הכותרות הראשיות בעזה עוסקות רובן ככולן בתמרון הצבאי, בשחרור החטופים, בסטטוס המו”מ בסיוע המתווכות, בסיום המלחמה ועכשיו גם בסיוע ההומניטרי לרצועה“, אומר יגור.
עוד הוא מוסיף כי “כל מי שקצת מכיר את חמאס מבין שבדומה ליתר הזירות שבהן השחקנים נוקטים באסטרטגיה של ‘העמידה האיתנה’, גם חמאס נוקט באסטרטגיה דומה. עקרונותיה:
1. להרכין ראש ולצלוח בצורה כזו או אחרת את תקופתו של טראמפ כנשיא, גם אם זה כולל ויתורים.
2. הנחת עבודה ערטילאית לפיה בשלב מסוים המלחמה תימאס על ממשל טראמפ והוא יכפה את סיומה על ישראל.
3. מלחמה היא כמו גלגל – משהו יקרה – ‘או שהפריץ ימות או שהכלב ימות’, ולכן שווה לחכות.
4. מה עושים בינתיים? מתוך הבנה שכל עימות עם צה”ל הוא מיותר ונחות ביכולת – משמרים את הכוח הצבאי ככל האפשר במנהרות ובקרב האזרחים במחסות ההומניטריים”.
יגור מסביר כי ישראל מצדה מפעילה לחץ שמטרתו כפולה – הסכמה לפשרה בנוגע לשחרור חטופים ולפירוק חמאס מנשקו. “מה עושה ישראל מול זה:
1. לחץ צבאי שכולל:
א. כיבוש שטח (כיום כ-30 אחוז משטח הרצועה שוב בידי ישראל).
ב. פגיעה בפעילים ובתשתיות צבאיות.
ג. פגיעה בפעילים בשלטון האזרחי של הארגון ברצועה.
2. עצירת הסיוע ההומניטרי לרצועה וחשמל ומים”
לדבריו, שני ההגיונות האלו – זה של חמאס וזה של ישראל – “לא מדברים זה עם זה באופן מיטבי”:
“1. לחץ צבאי ללא פגיעה כמעט בכ-20 אלף אנשי חמאס ברצועה (הערכות ע”פ דיווחים גלויים) שכאמור מעדיפים להסתתר.
2. עוד פגיעה בפעילים ובתשתיות צבאיות – שחמאס כבר ויתר עליהם מזמן, וגם רואה בהם דבר הפיך הניתן לשיקום יחסית מהיר.
3. פגיעה בשלטון האזרחי ברצועה – מרכיב שהיה חיוני מאוד לפגוע בו בתחילת המלחמה, אבל כעת כשהציבור העזתי במחסות הומניטריים, אלו שירותים שפחות נדרשים (תשתיות, חינוך וכו’).
4. עצירת הסיוע ההומניטרי – מרכיב זמני והפיך, מכיוון שעדיין יש מלאים, אנשי חמאס בעדיפות עליונה ולא סובלים ממחסור, והארגון רק ממתין לרגע שבו הוא יוכל להציג משבר הומניטרי ולהשתמש בו ככלי בתעמולה הבינ”ל שהוא מנהל נגד ישראל”.
יגור מדגיש כי אף שישנה תזוזה מסוימת בעמדת חמאס, היא נותרת במסגרת אותה אסטרטגיית “עמידה איתנה”: “יש אמנם תזוזה בהיקף הפשרה שמוכן חמאס לעשות, אבל זו עדיין מצויה תחת המסגרת של תפיסת ‘העמידה האיתנה’ שתוארה לעיל והדיבידנדים שאפשר ליהנות מהם במסגרתה”.
“היא אינה שוברת אותה (עד כדי הסכמתו של חמאס לשחרור כל החטופים, לפירוק נשקו ולהגליית אנשיו). חובה להבין – הנשק המצוי ברשות חמאס הוא רק אחד ממקורות הכוח העיקריים של חמאס (גם ליום שאחרי). חמאס שואף לשמרו ככל הניתן לסיום המערכה כי זו תעודת הביטוח שלו בראייתו לשרידותו ב’יום שאחרי’, וכל עוד הלחץ הצבאי הישראלי אינו פוגע בו (מחשש לסיכון החטופים) – זה בסדר מבחינתו, גם לאורך זמן”, הוסיף יגור.
הוא מתייחס לסירובו של חמאס להצעת מצרים השבוע, ואומר: “לכן ‘העז’ חמאס להשיב את פניה של מצרים ריקם כשפנתה אליו השבוע בשאלה לגבי מידת מוכנותו לפירוקו מנשקו”.
יגור מונה את מקורות הכוח הנוספים של חמאס: “הלגיטימציה של האוכלוסייה העזתית והשליטה האזרחית בה, ומרכיב הריבונות הבא לידי ביטוי גם בשליטה על קרקע. ביחס לזה האחרון – אמנם צה”ל תפס מחדש שליטה בשטח, אולם בראיית חמאס מדובר בצעד הפיך לחלוטין, בדומה למה שאירע בנסיגה הקודמת, ולכן מרכיב תפיסת השטח אינו מפריע לו באמת. דווקא מרכיב הלגיטימציה של האוכלוסייה העזתית והשליטה בה, חיוני לחמאס יותר מכל, והוא הבסיס העיקרי לשרידות הארגון ביום שאחרי, גם בהינתן ארגון חלש צבאית”.
לדבריו, ישראל ממעטת לפעול מול אותו מרכיב קריטי – השליטה האזרחית של חמאס בתושבי הרצועה: “ולמול המרכיב הזה ישראל כמעט שאינה פועלת באופן ישיר ו/או אגרסיבי מספיק, למרות שזה צריך להיות ‘עמוד השדרה’ של הלחץ הישראלי בעת הזו, כמובן בגיבוי של לחץ צבאי (ולא להיפך)”.
יגור משרטט את האופק האסטרטגי שישראל צריכה להפעיל עכשיו – לא צבאי, אלא אזרחי, עמוק ומערער: “אם ישראל מעוניינת בלחץ אפקטיבי על חמאס שידחוף אותו לוויתורים, לשחרור מספר גדול יותר של חטופים ולפשרות כואבות מבחינתו, הרי שיש לטפל בהקדם בשני מרכיבים אזרחיים קריטיים:
1. חלוקת הסיוע ההומניטרי – יש ליצור לציבור העזתי פנים אחרות שמחלקות את הסיוע ההומניטרי ברצועה שאינן של חמאס. רק תחליף בדמותו של צה”ל/של חברות אבטחה אמריקניות ואחרות שעשו זאת בעבר, הוא זה שיתחיל את הסחף של הציבור העזתי מחמאס, כזה שייקח ממנו את נקודת הממשק העיקרית שלו לציבור העזתי ואת ‘המנוף הגדול’ שיש לו עליה.
2. יציקת פרטים ותחילת יישום מהיר של תוכנית ההגירה מרצון – התוכנית הזו היא איום אסטרטגי על חמאס הן כתפיסה (לא עוד מגן הרעיון הפלסטיני אלא פוגע בו) והן בשטח – חמאס זקוק לאוכלוסייה העזתית על מנת להיות רלבנטי ביום שאחרי המלחמה”.
יגור מדגיש כי בעוד כוח צבאי ניתן לשיקום, שליטה אזרחית – הרבה פחות: “בשונה מהמרכיב הצבאי, המרכיב האזרחי נחשב לבלתי הפיך וקשה מאוד לשיקום ביום שאחרי – אם נלקח ממך, יהיה מאוד קשה עד בלתי אפשרי להחזירו אליך”.
לדבריו, חשוב שצה”ל ומערכת הביטחון החלו לעסוק מחדש בסוגיית הסיוע: “בהקשר הזה, זה טוב שצה”ל ומערכת הביטחון החלו לעסוק מחדש בנושא הסיוע ההומניטרי לרצועה, משני טעמים – זה כלי מרכזי בסל הכלים של חמאס לנסות ולכפות על ישראל את סיום המלחמה בדעת הקהל האזורית והבינ”ל, בסיוע התעמולה המוכרת מבית מדרשו. הסיבה השנייה היא שכפי שאמרתי – יש חשיבות מהותית לא לסיוע ההומניטרי כשלעצמו, אלא דווקא לכך שהציבור העזתי יראה סוף סוף פנים אחרות מאלו של חמאס שמחלקים לו מזון וסיוע. זה קריטי ביצירת תדמית של חלופה לחמאס ובהסרה של הממשק העיקרי שלו לאוכלוסיה בעזה”.
הוא מבקר את ההתבטאויות הפוליטיות והתקשורתיות האחרונות בנושא: “דווקא האמירות הפוליטיות שהחלו לנוכח העיסוק בנושא, וההבהרה שהוציא שר הביטחון בנושא, מפספסות את חמאס ולא מבינות כיצד להשפיע עליו – הסיוע ההומניטרי הוא גם האמצעי העיקרי שיש לישראל כדי להחליף את מי שמחלק אותו כיום, ובכך ליצור ממשק ישיר לציבור העזתי ולייתר (מלשון ייתור) את חמאס. יתירה מכך, העיסוק התקשורתי בנושא בוודאי לא היטיב עם המטרות הישראליות, אלא גורר את חמאס לנצל את הנושא כשהוא מפיח בו תקווה נוספת לסיום מלחמה שיכפה על ישראל. זו לא הדרך לשחרור החטופים שלנו, ובטח לא להכנעת חמאס והשגת ויתורים ממנו”.
יגור חותם בקריאה ברורה: “נכון, דווקא עכשיו, להעצים מאוד את המאמץ האזרחי נגד חמאס (בגיבוי מהלכים צבאיים). מאמץ זה צפוי לקדם ויתורים מהותיים מצד חמאס, בראשם שחרור מספר גדול של חטופים, אך גם נכונות, לראשונה, לדון ביום שאחרי עבור הארגון”.
