מאות חיילי מילואים כבר אמרו את זה. אני רק מגביר את קולם: אין מספיק רחפנים בשטח. במלחמה בשטח בנוי, כמו זאת שאנחנו מנהלים ברצועת עזה, רחפן הוא לא גאדג’ט, אלא העיניים של הכוח. הוא מזהה מחבלים, מטענים ומלכודות לפני שהלוחמים מצליחים לזהות אותם בעיניהם, ובסופו של דבר – הוא מציל חיים.
כבר בימים הראשונים של הלחימה, כשהבנו שיש מחסור בציוד מציל חיים, החברה האזרחית התגייסה כדי לספק מיגון וציוד טקטי בהיקפים חסרי תקדים, פשוט כי לא הייתה ברירה. זה לא היה פרויקט התנדבותי מחמם לב. זו הייתה תגובה לחוסר המענה הממלכתי בשעת מלחמה. עם הזמן צה”ל התארגן, החברה האזרחית חזרה לתפקידה הטבעי והאמנו שהפער נסגר. אבל עכשיו, כשהפער חוזר, הדרישה לרחפנים עולה כמעט מכל שיחה שאני מנהל בשבועות האחרונים עם הלוחמים.
המפקדים, הלוחמים והמילואימניקים שלנו, שנלחמים בשבילנו בגזרות השונות בשטח הרצועה, טוענים שהפער לא נעלם, אלא רק שינה צורה. והחמור מכל – כולם יודעים. הרי המחסור בציוד ללוחמים הוא לא תגלית חדשה. המדינה יודעת, צה”ל יודע, כולנו יודעים. ובכל זאת אף אחד לא דואג ללוחמים שלנו כמו שהם דואגים לנו. לא בגלל מחסור בתקציב, אלא בגלל מחסור בלקיחת אחריות.
התקן הצה”לי אומנם השתפר, אבל גם הוא רחוק מלהספיק. כמעט כל סמ”פ או סמג”ד מוצא את עצמו מחפש תרומות, כי צה”ל התרגל להישען על תרומות. אלפי רחפנים נרכשו על ידי החברה האזרחית והצילו חיים, אבל הכסף לאט־לאט נגמר, והציבור עייף מלתרום. התרומות האלו מלכתחילה לא היו פתרון, אלא פלסטר. והחלופה – לא באופק.
המחסור הזה מסכן חיי אדם. המדינה יודעת ועדיין נראה שאינה מתפקדת. זו לא שאלה של כסף, אלא של סדרי עדיפויות. רחפן הוא לא מותרות. כמו שכפ”ץ וכמו מחסנית – הוא צריך להיות חלק בסיסי מהציוד של כל פלוגה. זו חובת המדינה. זו זכותם של הלוחמים. ומי שלא מבין את זה – תקוע בקונספציה, ולא הקשיב לדרג השטח תקופה ארוכה מדי.
עד שהמערכת תתעורר נמשיך לגייס כספים לרכישת רחפנים ללוחמים ביחידות המתמרנות. לא מתוך רצון, אלא מתוך הכרח. כי כשאין מי שידאג להם – אנחנו נהיה שם. כמו תמיד.
הכותב הוא יו”ר תנועת הצעירים בישראל
