סרטון אנשי המוסד המתקינים איזה כלי השמדה ליד מתקן רשע כלשהו באיראן העלה אצלי בפעם המי יודע כמה את תחושת ה”יא אללה, איך”. מגיל צעיר צדקתי בהחלטה לא להתגייס למוסד. כבר מינקות הערצתי את ג’יימס בונד, את אלי כהן הי”ד, איך הם מדלגים מקיר לקיר, מצל אל צל, מצמידים אוזניים לכותל, מנצחים בפיקחות אין קץ את ד”ר גולדפינגר ואת סוריה, אבל החשק ללכת בעקבות האנשים הכה אמיצים הללו לא התעורר בי.
אני, כמו שאמר פוצ’ו, פחדן אני. אם קרה שבטעות נקלעתי לקבוצה הזו שמשוטטת באיראן, מיד אני מתעלף, אחר כך פורץ בבכי ורץ מהר להסגיר את עצמי לבסיג’. לעולם אני לא אבין את האנשים הללו שבמקום להישאר בבית ולראות “האח הגדול” מוכנים – אפילו רוצים – להכניס סתם ככה באמצע השבוע את הראש ללוע התנין האיראני, לגנוב את הגבול, להתפלח למבצר הרשע ולשתול שם כל מיני אינסטרומנטים, ושאם יתפסו אותם, המינימום, רק המינימום שצפוי להם זה שיקלפו מהם את העור.
ולכן, כשרואים את החברים האלה, ואת מה שהם עושים, בשעה שכל עם ישראל שקוע בשלווה בכורסתו וצופה במאור ברוכמן ובגלעד פרץ (הצ’ט גילה לי, לא ראיתי אפילו שנייה) ויורד על שאריות השניצל משבת, אי אפשר שלא לקום מהכורסה ולהצדיע. אני לא יודע למה אתם עושים מה שאתם עושים, ומה עשה אתכם כל כך אמיצים, אבל אני מבקש בזאת להודות לכם על מעשיכם הנאצלים. תודה, תודה ושוב תודה.
ובהזדמנות זאת כמובן שאני מבקש להודות לטייסי חיל האוויר – האנשים שמעופפים במכונות בדקות אלה מעל טהרן ומורידים על העיר הרשעה הזו גשם של אש, אתם האנשים שקרעי – שאני לא יכול לכתוב את כל הדברים הרעים שאני חושב עליו כי יפסלו את זה – שלח לעזאזל, שגלית דיסטל כינתה אותם נמושות ובזה להם, שאלמוג כהן כינה סרבנים בזויים ושפלים, ועוד רבים ולא טובים שניבלו את הפה בכיוון שלהם – גם להם, ביכולתי הצנועה, אני קם מכורסתי הנוחה ומצדיע, ואומר תודה. באמת תודה. מכל הלב. ותשמרו על עצמכם שם למעלה. ואל תשכחו ללבוש סוודר.
