12 ימי העימות הצבאי עם איראן והפגיעות הקשות בעורף האזרחי במהלכו הוכיחו שהמדינה ויתרה על 1.7 מיליון אזרחים עם מוגבלויות וקשישים והפקירה אותם לגורלם. לולא נוכחותם של מתנדבים, כמו של אנשי “האפוד הסגול” של עמותת “נגישות ישראל”, אלפי נכים המרותקים למיטותיהם או לכסאות גלגלים ואנשים סיעודיים, היו נותרים במהלך המלחמה חשופים לפגיעה ישירה של הטילים האיראניים.
ב-1999 עבר בכנסת חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. זו גם השנה שבה הוקמה עמותת “נגישות ישראל”. רק ב-2005 עבר חוק הנגישות שהעניק לממשלה שנה, עד 2006, להתקין תקנות לטיפול באוכלוסיות עם מוגבלויות בעת חירום.
עד שנת 2008 לא קרה דבר והעמותה הגישה עתירה לבג”צ נגד הממשלה והכנסת ומאז בכל מספר חודשים ביקשה הממשלה ארכה. רק ב-2022 עברו תקנות ראשונות בכנסת שעסקו בפינוי אנשים עם מוגבלות בחירום אבל לא חייבו את הרשויות המקומיות או את משרדי הרווחה, הפנים או הביטחון, לפנות מראש אזרחים מוגבלים חסרי מיגון אל מרחבים מוגנים נגישים, ונותרו אות מתה בחוק.
גם לחובה על הרשויות למפות מראש מקלטים נגישים לנכים ניתנה ארכה והדבר לא בוצע ברובן. בנוסף, רק ב-2023 עברו תקנות לחוק שמחייבות את הרשויות המקומיות במיפוי האנשים עם מוגבלויות בתחומן, עם ארכה ל”היערכות” כמובן. מאגרי המידע הללו לא הושלמו עד היום.
“באזעקה שמתי כריות על החלונות, כיסיתי אותו והתפללתי”
26 שנים של סחבת מצד הכנסת והממשלה וכך הגענו למציאות הבלתי נסבלת והבלתי נתפסת שהייתה מנת חלקם של אלפי נכים במהלך המלחמה עם איראן. שרה אלימך, בת 74, היא אמו של אילן, בן 40 מבת ים המתגורר איתה ועם אביו בדירה ישנה בקומה שביעית בבניין הקרוב לזירת ההרס הגדולה מנפילת הטיל בעיר במלחמה.
“אין לנו ממ”ד והמקלט נמצא בקומה 1- אליה לא ניתן לרדת עם הכסא של אילן במעלית שמגיעה רק עד קומת קרקע, רק במדרגות. באזעקות בשבוע הראשון של המלחמה, אז כשהוא על הכסא הסתתרנו במסדרון בתוך הדירה או לנסות לצאת למדרגות. אבל כשהוא כבר במיטה אין זמן להכין אותו, הוא בחור גדול. אני ובעלי מטפלים בו ואנחנו מבוגרים”.
“ביטוח לאומי נותן לו קצבת סיעוד אבל בשביל להעסיק מטפל צריך להוסיף הרבה כסף ואין לנו ברירה”. שרה מוסיפה: “אמרתי לבעלי ‘לפחות תצא אתה למדרגות אם יקרה משהו’. אני פתחתי את החלונות באזעקות שלא יהיה הדף של זכוכית, סגרתי תריסים ושמתי כריות בחלון בחדר של אילן ואז כיסיתי אותו עם שמיכה והתפללתי”.
בשבוע השני של המלחמה שכרה עבורם מתרומות “נגישות ישראל” לשבוע דירה נגישה שנמצאה בקושי רב בהרצליה. “בעירייה לא ידעתי למי לפנות ומכרה הפנתה אותי לעמותה. אסנת מ’נגישות’ היתה מלאך ועשתה הכל בשביל למצוא מקום. בהתחלה מצאו רחוק ולא יכולנו כי קשה לאילן בנסיעות, גם בדירה עם מקלט היה קשה כי כשהוא במיטה הוא מרותק אליה, זה בחור סיעודי. ואז מצאו לנו בנס דירה עם ממ”ד” מספרת שרה.
“בעירייה לא היה אפילו תיק לאילן ברווחה לא היה עד נקודה מסויימת, לא ידעו עליו בכלל. במלחמה עכשיו התקשרו אלינו ממחלקת הרווחה אבל לא יכלו לעשות שום דבר ולא באו לראות מה קורה איתו”.
בעברית רצוצה כשהיא דומעת, אומרת שרה למעריב: “אני מפחדת על הבן שלי מה יהיה איתו כשאני לא אהיה, הוא מאד בודד ואם אנחנו לא היינו לא היה מי שישמור עליו”.
יובל וגנר, יו”ר עמותת נגישות ישראל, מספר: “לצערנו, על אף התרעות חוזרות ונשנות שלנו, עדיין אנשים עם מוגבלות מוצאים את עצמם נשכחים מאחור בשעת חירום. 42% מהאנשים עם מוגבלות חיים ללא מיגון בכלל או ללא יכולת להגיע למיגון בשל מוגבלותם. מדובר בעשרות אלפי אזרחים שכל מה שנשאר להם בזמן מטח טילים מאיראן הוא חרדות, פחד מוות ולהתפלל”.
לעזרתם ועבורם, ‘נגישות ישראל’ מפעילים צי של מתנדבים תחת מיזם “האפוד הסגול”, שנועד לסייע, לאתר ולפנות באופן נגיש נכים וקשישים שביתם נפגע כסיוע לרשויות המקומיות, ובמקרים חריגים אנשים עם מוגבלות שסובלים מחוסר מיגון כמו במקרה של אילן והוריו, וכמו גם במקרה הבלתי נתפס של אלה אסולין, צעירה בת 34 מחולון שאת כל העזרה שלה מקבלת רק משתי המטפלות הצמודות שלה.
“אחרי שנפל הטיל שלחו אותי בחזרה עם הכסא לבית הפרוץ ולא פינו אותי”
“אני גרה בדירת קרקע בבית ישן ובשכונה שלי נפגעו בתים אבל לא הייתי זכאית לפינוי כי התריסים נפלו וגם חלק מהתקרה אבל הבניין לא פונה ולא הייתי זכאית למלון כי הבניין לא עמד לקרוס. בכל זאת לא יכולתי להישאר ככה” מספרת אלה. מתנדבי “האפוד הסגול” הם אלה שמצאו עבור אלה חדר מלון נגיש בירושלים הרחוקה אחרי נפילת הטיל באזור מכספי תרומות ואליו פונתה ביחד עם שתי המטפלות שלה בשבוע השני של המלחמה”.
“אחת המטפלות הצמודות שלי נשברה מהמצב ורוצה לעזוב וקשה מאד למצוא מטפלות” היא מספרת בעצב, “השכונה שלי ישנה מאד, בבית אין גם חדר מדרגות, והכל רעד אפילו מהיירוטים. אין לי מקלט בקרבת הבית ועד הנפילה של הטיל, אם הייתי על הכסא היינו ממהרות למקלט הציבורי הקרוב במרחק של קילומטר וקצת. בעירייה נתנו לי רשימה של חמישה מקלטים בסביבה אבל אף אחד לא היה נגיש”.
“אחרי שביקשתי מראש העיר, שמו לי מהעירייה רמפה קטנה בכניסה למקלט הכי קרוב אבל יותר מזה לא יכלו לעשות. אחרי שנפל הטיל שלחו אותי בחזרה לבית ואמרו ‘אין מה לעשות’. עכשיו אני תלויה בתיקונים שיעשה בעל הבית”.
אלה מספרת: “כשנתנו את העשרים דקות מיהרנו לשם וכשלא היתה כבר התראה ארוכה לא היה זמן ומצאתי את עצמי דוהרת על הכסא למקלט ביחד עם המטפלות וכל התיקים, עם יירוטים מעל הראש. אם זה היה תופס אותי במקלחת או במיטה היינו מקוות לטוב. זאת דירת יחיד קטנה וכל הקירות חיצוניים”.
היא מוסיפה: “המתנדבים של ‘נגישות ישראל’, דני ואילן, היו מלאכים ומנהלות העמותה בקשר איתי כל הזמן. לא יכולתי לסרב לפתרון שמצאו לי רק כי היה רחוק, אני כבר הייתי בשבירה נפשית בבית פרוץ תחת אזעקות. המטפלות זה כל העזרה שיש לי, המשפחה שלי רחוקה וגם להם אין מיגון, ואני במרכז כי אני לומדת במכון הטכנולוגי בחולון. אני בן אדם חזק ועברתי המון אבל זה לא נתפס שלא חושבים על אנשים כמוני במצבים כאלה. כולנו יכולים להפוך לאנשים עם מוגבלויות, לחלות או להיפגע”.
“הגיע הזמן שמוכנות לחירום תכלול את הפגיעים ביותר”
“אנו קוראים לכל הרשויות להביא כבר עכשיו פתרונות ישימים למיגון אנשים עם מוגבלויות קשות וגם לשהייה ארוכה במרחבים מוגנים” אומר וגנר ל”מעריב”, “גם אנחנו הצלחנו במלחמה לסייע רק למעט מבין האלפים שבאמת לא היה להם שום פתרון משפחתי משלהם או יכולת כלכלית להתפנות והיתה סכנה מוחשית לחייהם”.
“המדינה לא רוצה לפנות את כולם מראש גם בגלל העלויות וגם כי אין מספיק פתרונות מיגון. אבל גם להנגיש את הפתרונות הקיימים או לסייע במה שאפשר לא עושים. הגיע הזמן שמוכנות לחירום תכלול את כולם – גם את האנשים הכי פגיעים בחברה שלנו”.
