מה עושה אדם כשמתרחש מאורע דרמטי המטלטל את כל השקפת העולם שלו – ממש, פצצה חודרת אידיאולוגיה – וסותר את כל עמדותיו הפומביות? ובתרגום לישראלית: מה יעשה איש שמאל – בהכללה – ברגע שבו מדינת ישראל שוברת טאבו של עשרות שנים ותוקפת את מתקני הגרעין באיראן? ואז משכנעת את המעצמה החזקה בעולם להצטרף אליה?
הרי האירועים ההיסטוריים האלה מזמנים לו סתירה פנימית קשה במיוחד. כאדם הבז לכל גילוי של מיליטריזם ותוקפנות הוא רוצה לגנות את התקיפה. מצד שני, מדובר באירוע שעשוי להיות גיים צ’יינג’ר, כזה שישבור שנים ארוכות של סבל שנגרם לנו כתוצאה מציר הרשע. מה גם שהמשטר האיראני הוא מסוכן ומגונה לכל הדעות, ולכן כל פגיעה בו מבורכת.
מצד שלישי, וזה ככל הנראה הצד הקובע, התקיפה הישראלית נעשתה ביוזמתו של בנימין נתניהו. ללא צל של ספק, האדם השנוא ביותר בקרב אנשי שמאל. ולכן הקרדיט עליה עלול להינתן לו. מה שעוד יתדרדר להשבת הפופולריות שלו ולכך שישכחו לו את מחדל 7 באוקטובר. ואם כבר בנתניהו עסקינן, הרי שמקהלה שלמה של פרשנים ולשעברים טוענת כבר שנים שמדובר באדם פחדן והססן, שלא יעז לנקוט פעולה חריגה כזו. אפילו במובן הצר הזה מדובר ברעידת אדמה ובהתמוטטות של… אכן. קונספציה.
בקיצור, ובלי טיפה של ציניות, קשה מאוד לאדם בוגר ודעתן להתמודד עם שרשרת של אירועים שקוראת תיגר על האמונות והעמדות הבסיסיות שלו. איך מתמודדים עם קושי כזה? אפשר פשוט לשתוק, כמומלץ למשכיל בעת הזאת. עד אשר תמונת המצב – גם הפנימית – תתבהר. ואפשר, כמו מה שאני רואה בהשתאות כבר למעלה משבוע ברשתות החברתיות – לנקוט אקט אינסופי של התכחשות למציאות.
כזה שכולל גימוד והגחכה של חשיבות האירוע (“זקפה לאומית”); הבלטה של מחדלים ובעיות (מס רכוש לא מתקשר! מירי רגב לא מארגנת חילוץ! וגו’); שיתוף המוני ונלהב של כל דיווח או פרשנות הטוענים לחוסר יעילות של המתקפה; והתמקדות במחיר (הכבד באמת) של המתקפות האיראניות על העורף הישראלי. הכל, פשוט הכל, רק כדי להימנע מלהחמיא לפעולה, או – רחמנא ליצלן – לבטא שמץ של אופטימיות.
כל עוד מדובר בגולשים תמימים בפייסבוק, הכל בסדר. מדובר בתגובה אנושית וטבעית לגמרי. הבעיה מתחילה כשמדובר בפרשנים/עיתונאים/מובילי דעת קהל שמסרבים בתוקף להודות בטעותם, וגם לא נדרשים לשלם עליה כל מחיר. דווקא מנהיגי האופוזיציה, כולל יאיר גולן, הפגינו גישה ממלכתית והתייצבו מיד לצד הממשלה ללא כל כוכביות והסתייגויות. מה שקשה לומר על חלק ניכר מהעיתונאים. היות שמדובר בקולגות לא אנקוב בשמות. אבל כשזה מגיע לכמה גנרלים במיל’, שכל התחזיות הנחרצות שלהם באולפנים פשוט קרסו בזו אחר זו, אין לי בעיה להיות ספציפי. ואני מדבר בעיקר עליכם, ישראל זיו ועמוס ידלין.
שלל הפרשנים והעיתונאים, שערב התקיפה שללו לחלוטין את ההיתכנות שלה, נקטו לאחריה שתי דרכים עיקריות: להצטרף בהתלהבות לגל התמיכה הפטריוטי ולהצהיר על “אירוע היסטורי”, כאילו שלפני רגע לא דיברו בזלזול על הסיכוי שיתרחש; או לשבת באולפן בארשת פנים חמוצה ולתור אחרי סיבות חדשות לדאגה. מה כמעט אף אחד מהם לא עשה? הודה בטעותו. החריג היה נחום ברנע, מבכירי העיתונאים בארץ, שכתב במפורש ש”אולי טעינו בנתניהו” ושמדובר ב”החלטה בן־גוריונית”. זה לא שאין עכשיו מקום לביקורת ולספקות. תמיד יש, וזה אחד מתפקידיה המרכזיים של העיתונות. אבל יש רגעים שבהם גם עיתונאים ופרשנים יודעי כל צריכים לתת דין וחשבון על… ובכן. עבודה גרועה. פרשנות שלי: זה לא יקרה.
באופן אישי, אני מודה ומתוודה: טעיתי. הייתי משוכנע שנתניהו הוא אכן פחדן והססן, ושלא יהיה לו האומץ הנדרש למשימה כזו. כל זה לא משנה את דעתי שהאיש זרע כאן פילוג, שנאה וחוסר מוסריות עמוק, שלא לדבר על אחריותו הבלתי נסלחת – לעולם! – לאסון 7 באוקטובר. ועדיין, קבלו סקופ. אפשר גם לבקר מישהו קשות, וגם להודות לו.
