הטבע לא מכיר גבולות: ממחקרים וניטורים שנערכו בשנים האחרונות עולה כי ישראל ואיראן חולקות מערכות אקולוגיות דומות, והן בית למגוון בעלי חיים שחולקים את המרחב המשותף, חלקם בסכנת הכחדה ומרשימים במיוחד. למרות המתיחות הפוליטית, המרחב האקולוגי מספר סיפור אחר – סיפור של טבע המחבר בין עמים ותרבויות. המינים הללו עוברים בין מרחבים גאוגרפיים עצומים וחוצים מדינות וגבולות שאינם קיימים מבחינתם.
הדמיון בתנאי השטח – מדבריות, הרים ואזורים חצי-צחיחים – מוביל לכך שחלק מהמערכות האקולוגיות משני צדי המזרח התיכון דומות במיוחד. “שיתופי פעולה אזוריים לשמירה על מינים נדירים הם אתגר, אבל גם הזדמנות. הטבע לא מתחשב במחלוקות בין מדינות. בעלי החיים רואים את המרחב כולו כביתם. בימים שבהם היחסים בין המדינות מצויים בעימות, ייתכן שדווקא שימור הטבע המשותף יוכל להוות גשר של הבנה, מחקר ושיתוף פעולה עתידי – אם לא מדיני, אז לפחות סביבתי”, אומר אלי חביב, אקולוג מרחבי בחברה להגנת הטבע.
אנשי החברה להגנת הטבע ריכזו עבורנו את המינים המיוחדים הללו:
קרקל – הקרקל הוא מין של טורף במשפחת החתוליים. מקור השם מגיע מהשפה הטורקית – “אוזן שחורה” (karа =שחור, kulak =אוזן), שמבטא את אזניו השחורות המחודדות. בעל תחום תפוצה עולמי רחב למדי, אשר כולל את אפריקה, אסיה, ארצות ערב וישראל. הקרקל מאכלס מגוון של בתי גידול, החל ממדבריות ועד לאזורים מיוערים, אולם מעדיף אזורים יובשניים. בשל תחום תפוצתו הרחב, המכסה מגוון של מערכות אקולוגיות, הקרקל נתון ללחצים ואיומים שונים המשתנים בהיקפם וחומרתם. בעוד שבמרכז ובצפון אפריקה מצב האוכלוסייה יציב, באזורים נרחבים אחרים – דוגמת אירן, אוכלוסייתו מוערכת בירידה כתוצאה מהרס בתי גידול וצייד.
בישראל, האוכלוסייה קטנה ומרוכזת בחבל המדברי, אך בעבר תחום תפוצתו כלל אזורים נוספים בצפון הארץ. לקרקל יכולות ציד מרשימות במיוחד. חוש הראייה המפותח שלו מאפשר לו להיות פעיל לילה מובהק. רגליים מכוסות פרווה מאפשרות לו להתקרב אל הטרף בשקט מוחלט. הוא מסוגל לתמרן בין הליכות ארוכות בכל לילה, מהירויות גבוהות במרדפים קצרים וגם טיפוס על עצים.
יחמור פרסי – אלי חביב, אקולוג החברה להגנת הטבע, מסביר שזהו מין של אייל המאכלס אזורי חורש ויער סבוכים. מקור השם נגזר מהשורש חמר, המבטא את צבע פרוותו, חום-אדמדם. בשנות ה-1940 נחשב כמין שנכחד מהעולם, אולם במהלך שנות ה-50 נמצאה אוכלוסייה קטנה במחוז ח’וזיסטן שבאירן. בישראל הוא נכחד בסוף המאה ה-19, בעיקר בשל ציד אינטנסיבי ופגיעה בבית גידולו.
באמצע שנות ה-70, רשות הטבע והגנים החלה בביסוס גרעין רבייה לצורך השבתם לטבע בישראל. תחילה הובאו שני זוגות מגרמניה. לאחר מכן, בפעולה חשאית, הובאו מאירן ארבע נקבות, מהן שלוש היו בהריון. באמצע שנות ה-90 רשות הטבע והגנים החלה בפעולות השחרור לטבע. פרטים ראשונים שוחררו בנחל כזיב ולאחר התבססות האוכלוסייה פרטים נוספים שחוררו בנחל שורק, בכרמל ובגליל העליון. כיום, היחמור מוגדר כמין בסכנת הכחדה עולמית בדרגה השנייה בחומרתה. אזור התפוצה של המין מצומצם ביותר וכולל את אירן וישראל בלבד, כאשר האוכלוסייה מוגדרת בעליה בשל מאמצי השבה לטבע ושימור.
אירניה – יותם לנרד, ממרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, מסביר כי זו אולי הציפור הכי “איראנית” שיש, שקיבלה את השם שלה בזכות התפוצה שלה שמשתרעת מטורקיה עד לפקיסטן ובעיקר בהרים באירן. האופי ההררי שלה גורם לכך שבישראל ניתן למצוא אותן רק במרומי החרמון שם הן אפילו מקננות במספרים קטנים. מדי שנה צפרים רבים “עולים לרגל” לחרמון במאי ויוני לצפות בהן.
פלמינגו גדול – לפלמינגו יש העדפות קולניריות מאוד ייחודיות – הם אוכלים סרטנים זעירים באגמי מלח ומכאן שהם פוקדים אתרים קבועים ועוברים בינהם. בישראל פלמינגו מוכרים לנו -מבריכות המלח באילת, בריכות המלח בעתלית ומאוד מספר מקומות ולא מעט מהפלמינגואים שלנו מגיעים לפה מאירן, שם מקננים אלפים ובמיוחד באגם ליד העיר שיראז.
דוחל שחור – הדוחל השחור הוא מהציפורים היותר נדירות בישראל, רק 11 נצפו עד היום וכל אחד שנשאר למספר ימים הפך לחגיגה עבור קהילת הצפרים. הדוחל מגיע אלינו ממזרח איראן משם הם מגיעים אלינו. ב-2023 הגיע לישראל הדוחל השחור ה-10 ונשאר כל החורף במזרח עמק חפר. הוא אף זכה בתחרות “ציפור השנה” של מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע.
פרא – הפרא בישראל הוא תת מין של חמור בר אסייתי המאכלס אזורים מדבריים בעלי נוף פתוח. תחום תפוצתו העולמי רחב, וכולל את סין, מונגוליה, אירן וישראל. בשל ציד אינטנסיבי, תת המין המקומי, פרא סורי, אשר איכלס את ישראל ושכנותיה, נכחד בסוף שנות העשרים של המאה ה-20. בשנת 1968 רשות הטבע והגנים החלה בפעולות ביסוס של בניית גרעין רבייה בישראל, במסגרתו הובאו 11 פרטים מאירן לשמורת חי-בר יטבתה.
בשנת 1982 החלו פעולות השבה ושחרור פרטים לטבע, כאשר בעשור הראשון שוחררו 14 זוגות לטבע. כיום, אוכלוסיית הפראים בישראל משגשגת ומוערכת במאות פרטים הפזורים בעדרים מהר הנגב ועד לנחלים הגדולים שבדרום הנגב. הפראים הם אוכלי עשב ומנצלים הזדמנויות לשיחור מזון שהאדם מייצר, כך שבעשור האחרון מתקיים קונפליקט בין החקלאים בנגב, לבין הפראים שנכנסים לשטחים החקלאיים, בעיקר כרמים, ופוגעים בגידולים.
