ב-13 במאי 1965, בקולנוע בן יהודה בתל אביב, נערכה הפרמיירה החגיגית של סרטו העלילתי הראשון של הבמאי אורי זוהר, אז בן 30, “חור בלבנה”. זוהר, דן בן אמוץ, שושיק שני ואריק לביא, זאב ברלינסקי, שמוליק קראוס, אברהם הפנר, חצקל איש כסית, ישראל גוריון ועוד שמות מפורסמים שהשתתפו בסרט הגיעו להקרנת הבכורה. מאז אותה הקרנה עורר הסרט תגובות קוטביות שנעו בין התלהבות רבה ובין סלידה וקטילה. מחלוקות כאלה ליוו את זוהר גם בסרטים הבאים שביים, בעיקר באלה שכללו ביקורת עצמית נוקבת, כ”התרוממות”, “מציצים”, “עיניים גדולות” ו”הצילו את המציל”.
“זהו סרט שמבטא דבר מהותי שקרה אצלנו בארץ, קורה אצלנו בארץ ויכול לקרות בכל מקום”, סיפר אורי זוהר בריאיון לעיתון “חרות” ב-27 באוקטובר 1964 בעת הצילומים לסרט. “זהו נס שקורה לעינינו. חזון מתגשם, לא בדיוק כמו שחלמנו עליו, לפעמים עומד בסתירה למה שחשבנו בתחילה – אבל קיומו חזק”.
“אורי זוהר, שהכרתי מראשית שנות ה-60, התגלה בסרט הזה כבמאי כישרוני, וזה פתח לו את הדלת לעולם הקולנוע, מהצד של היוצר”, אמר החלילן ונגן הקלרינט יגאל קלאוס (“התרנגולים”), ממשתתפי הסרט. “כל העבודה על הסרט הייתה חוויה נהדרת. הרבה היה מאולתר, למרות הקו העלילתי והתסריט המוקפד, כי אורי, כמו אורי, אהב מאוד לאלתר, וזה גם מועבר לצופים. זה סרט שלא התפרסם כמו ‘מציצים’, אבל בעיניי הוא לא פחות טוב ממנו”.
ויכוח על אלוהים
באמצע שנות ה-60 נחשב זוהר לאחד הכוכבים הגדולים בבידור המקומי: יוצא להקת הנח”ל ולהקת בצל ירוק, בדרן מצליח, שחקן תיאטרון וקולנוע. ניסיון הבימוי הראשון שלו היה “עץ או פלסטיין” (1962), סרט תיעודי שזוהר ביים לצד יואל זילברג ונתן אקסלרוד, ועסק בתולדות היישוב העברי בגישה הומוריסטית.
התיאבון ליצור סרט עלילתי נולד אצל זוהר ב-1963 לאחר שצפה בסרטו של הבמאי האמריקאי אדולפאס מקאס, “הללויה לגבעות”, והושפע ממנו עמוקות. בגיבוי אמרגנו, אברהם דשא פשנל, החליט זוהר ליצור סרט אוונגרדי שבו ימוצה הרעיון המסכם “באומנות, לתכנים אין חשיבות: ההתרחשות היא הקובעת”. המפיק מרדכי נבון האמין בזוהר ונתן לו את המימון לסרט, שרובו היה מאולתר, ובכל זאת נכתב לו תסריט, בידי עמוס קינן.
“כשכתבתי את התסריט רציתי לעשות מזה פרודיה על המיתוס הציוני, וקראתי לסרט ‘בואו נעשה סרט’”, סיפר קינן בראשית שנות האלפיים בריאיון לתוכנית הטלוויזיה “היו סרטים”. “בהמשך שונה השם ל’חור בלבנה’, וכך זה נשאר. כשאורי התחיל לצלם את התסריט שכתבתי, הוא הכניס סצינות שלא הייתי כותב בחיים, כולל כמה קטעים אנטי-נשיים, אבל לא יכולתי לומר לאורי כלום כי במהלך הצילומים בכלל לא דיברנו.
“נסענו עם גנדי בקומנדקר שלו לאתר לצילומים, ובמהלך הנסיעה הזו פרץ ויכוח בין אורי לביני, לאחר שאמרתי לו שאני לא מאמין באלוהים, דבר שגרם לו לכעוס עליי ולאסור עליי להיות בסט. מאז לא דיברנו. הוויכוח על אלוהים היה נקודת המפנה ביחסים שלנו”.
אתר הצילומים שזוהר בחר לסרט היה בחולות אילת. הוא אסף את חבריו, שמנה וסולתה של הבוהמה התל-אביבית באותן שנים, ל-40 ימי צילום במדבר. “כשאורי פנה אלינו לצלם סרט במדבריות הוא לא אמר לנו בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, הרוב היה אלתור”, נזכר ישראל גוריון, ממשתתפי הסרט, בריאיון ליונתן גת ולדני מוג’ה ב-2017 בפודקאסט “פסטיבל כאן”.
“גרנו באילת באיזשהו מקום, המכוניות היו אוספות אותנו מדי בוקר לצילומים, ושם היינו מתחילים לחשוב מה לעשות ומה לצלם. אני זוכר שהייתה שם איזו סצינה שבה האמן יצחק שמואלי היה צריך לתת מכות לכולם, וכולם כמעט התעלפו כי המכות היו אמיתיות. אז אורי צעק עליו: ‘מה אתה עושה? זה סרט, זה לא אמיתי’. זה היה סרט הזוי. לא ידענו מה העלילה, ותוך כדי הצילומים למדנו על מה מדובר”.
ביקורתי וחתרני
במרכז העלילה נמצא צלניק (אורי זוהר), שמקים קיוסק לממכר לימונדה בלב המדבר, ולצידו מופיע מזרחי (אברהם הפנר) עם קיוסק מתחרה. השניים מתקיימים ממכירה זה לזה, אך כששניהם נכשלים הם מקימים יחד עיר סרטים דמיונית ומתחילים לצלם פרודיות על קולנוע ישראלי ובין לאומי. עם הזמן, הדמויות הבדיוניות שהם יוצרים משתלטות על המציאות, מחריפות את הכאוס בעיר, ובסופו של דבר גורמות למותו של צלניק.
הסרט הוא למעשה פרודיה סאטירית על הקמתה של מדינת ישראל בלב המדבר, על קיבוץ הגלויות והחזון הציוני, תוך תיאור סיפורה של הקמת תעשיית הקולנוע הישראלית, והכול בעיניים ביקורתיות.
“אני זוכר שבאחת הסצנות, שבה הייתי אמור לעלות על סוס, דבר שלא עשיתי מימיי, נפצעתי והובהלתי לבית החולים”, סיפר יגאל קלאוס. “לא אשכח שאורי זוהר עזב את סט הצילומים מוקדם באותו היום, ביקר אותי בבית החולים, סחב אותי על גבו אל המונית כי לא יכולתי ללכת, ומשם העביר אותי למטוס. הוא גם ישב לצידי במטוס, ומהמטוס סחב אותי למונית ומשם עד המיטה שלי בבית, כשהוא אמר להורים שלי: ‘אני האחראי על הבן שלכם, ועכשיו הוא בבית. תטפלו בו’. זה היה אורי זוהר. קודם בן אדם, ואחרי זה כל השאר”.
צלם הסרט היה דויד גורפינקל, שמאז ליווה את זוהר בכל סרטיו כמעט. העריכה הייתה של אנה גורית והמוזיקה של לא אחר מאשר המוזיקאי הצרפתי מישל קולומבייה. “הומלץ לי על המוזיקאי מישל קולומבייה, שאת תקליטיו אהבתי, אז יצרתי איתו קשר ונסעתי לפריז”, סיפר זוהר בריאיון לעיתון “דבר” ב-4 בינואר 1965. “שם, בפריז, הראיתי לכמה קולנוענים, חבריו של קולומבייה, את החלקים הלא מוגמרים של הסרט והם החליטו להזמין אותי לפסטיבל קאן כשהסרט יצא כי הם האמינו בו”.
חובבי הסרט התלהבו מהרעיון המוטרף ומהסאטירה. אחרים כעסו על הצגה “מעוותת”, לתפיסתם, של הרעיון הציוני. “תעשיית הסרטים שלנו היא אולי צעירה מכדי אפשרות להסקת מסקנות חותכות, אך נראה לי כי אפשר לגייס את מיטב הכוחות האומנותיים – שחקנים, ציירים, צלמים, סופרים וכו’ – ‘בלי כסף’, בתנאי שתשכנע אותם”, אמר זוהר בריאיון ב”על המשמר” ב-12 במאי 1965.
“’חור בלבנה’ הוא סרט מעניין ובעל ערך. העזרה מטעם הצוות והשחקנים הייתה יוצאת מן הכלל – הם היו מוכנים לצעוד עימי לאורך כל הדרך בתשלום מינימלי, בלי לאבד שמץ מההתלהבות של הימים הראשונים. גם הצייר יגאל תומרקין וגם המלחין הצרפתי מישל קולומבייה עשו את עבודתם בלי כסף (על אחוזים), כלומר, האמינו בהצלחת הסרט ובחשיבותו. הסרט הזה הוא קומדיה קצת עצובה”.
“לדעתי, ‘חור בלבנה’ הוא הסרט הגדול ביותר שנעשה בישראל אי פעם, הסרט החשוב ביותר, ויש לזה כמה סיבות”, טען יונתן גת, מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. “מבחינת המבע הקולנועי, הוא הראשון שהביא לישראל את הגל הצרפתי החדש. זה ז’אנר קולנועי שהגו יוצרים בצרפת בסוף שנות ה-50, ולפיו סרט לא חייב להיות דבר ליניארי. לא צריכים להציג דמויות ואחר כך להציג קונפליקט ובסוף פתרון, קתרזיס, שיא וכתוביות סיום, אלא אפשר להציג רגשות, מחשבות, דמיונות, חלומות, כמו שאנחנו חולמים בהקיץ. לא בצורה מסודרת כמו שעושים את זה בצורה סינתטית, בהוליווד.
“הסיבה השנייה, עד שהסרט הזה נוצר, הסרטים בישראל היו סרטי קרן קיימת, או כפי שקראו לזה אז ‘סרטי סוכנות יהודית’, כלומר, סרטים שמשבחים את הישראליות, טופחים על שכמה: איך גירשנו את הבריטים, איך ניצחנו את הערבים, כל הכבוד לנו. הסרט הזה מאוד ביקורתי כלפי החזון הציוני. יש שם זהרירה חריפאי, שמספרת איך היא שוכבת עם כולם כדי להוליד פלוגה. מאוד-מאוד ביקורתי כלפי החזון הבן-גוריוניסטי, שאמר ‘פרו ורבו, תעשו כמה שיותר ילדים’. יש גם קטע מאוד מפורסם בנושא הערבים והייצוג שלהם בקולנוע. לא רק איך המדינה מתייחסת אליהם, אלא גם איך תעשיית הקולנוע הישראלית מתייחסת אליהם. זה סרט מאוד ביקורתי כלפי מה שקורה בישראל, מאוד חתרני.
“הסרט היה גם איזה סוג של תמונת רנטגן ביקורתית על הברנז’ה, על הבוהמה, על אלה שהוצגו בסרטים בדרך כלל כאנשים טובים, נעלים, שקובעים את הקו התרבותי בארץ. פתאום הציגו אותם בצורה אחרת, כאנשים עם לא מעט זדון ויחסי אנוש גרועים. הסרט הזה שיקף את הריקנות שמאחורי המליצה הציונית, הסיסמאות האלה של ‘העם הנבחר’ ו’מדינת מופת’. הוא חשף את הרעות החולות, ועשה את זה במבט קולנועי פורץ דרך, יוצא דופן, שלדעתי לא חזר מאז”.
ב-26 במאי 1965 הוצג “חור בלבנה” בפסטיבל קאן וזכה בפרס המבקרים, ששיבחו את זוהר כשחקן וכבמאי. גם עיתונים בין לאומיים שיבחו את הסרט, אבל מבחינה מסחרית הסרט כשל ולא הצליח אפילו להחזיר את ההשקעה של נבון (300 אלף לירות). אולי מסיבה זו, סרטו הבא של זוהר כמפיק וכבמאי, “מוישה ונטילטור” (1966), בכיכובו של יעקב בודו, נטה לקו הומוריסטי ופחות “אומנותי”, קו שזוהר דגל בו בסרטים הבאים עד “מציצים” (1972), אז צבר מספיק ביטחון, כנראה, כדי לחזור ולהציב מראה ביקורתית על חייו שלו ועל חיי החברה הישראלית.
