יערה זרד, מהדמויות הבולטות בערוץ 14, הפכה בחודשים האחרונים לפנים של רצועת הפריים-טיים המוקדמת בערוץ. היא נלחמת, כהגדרתה, על האמת שלה, על הנרטיב של הימין ועל מה שהיא רואה כשליחות של ממש. בריאיון ליקי אדמקר בפודקאסט של “מעריב”, היא מדברת בפתיחות על המלחמה מול מה שהיא מכנה “התקשורת הדינוזאורית”, על האחריות למחדל 7 באוקטובר, על המסע האישי שלה מהילדות בכפר סבא החילונית ועד לשמירת שבת, ועל המחיר הכבד של החשיפה. “גדלתי בבית שבו אתה יושב מול הטלוויזיה ומבין שמשקרים לך”, היא מצהירה, ומסבירה מדוע ערוץ 14 הוא, בעיניה, “מכת המוות הכי חזקה לתקשורת הישראלית”.
את מגישה את רצועת שבע בערב בערוץ 14 כבר ארבעה חודשים. איך התחושות?
“מדהים, מאתגר, מרתק, חווייתי וחשוב. זו שליחות. אני מתחילה לעבוד על התוכנית משעות הבוקר, כי חשוב לי להשקיע, לשים לב לדקויות ולפרטים הקטנים”.
את חושבת שצריך לעשות טלוויזיה אחרת היום, בשנת 2025?
“חד משמעית. בשונה מפודקאסט, טלוויזיה צריכה להיות מאוד קצרה, זורמת, עם דינמיקה, במיוחד בפאנל. והכי חשוב – להביא אמת. מספיק עם החרטוטים, הקשקושים, ההסתרות והדוברים. הציבור רוצה אמת, וזה מה שקונה אותו. בערוץ 14 אנחנו מביאים את זה ביג טיים. אנחנו אומרים לצופים: ‘הנה התגובה הרשמית, אבל אנחנו אומרים לכם שזה לא כל האמת’. לערוצים האחרים, הדינוזאורים, עוד לא הבינו שזה כבר לא עובד להאמין באופן עיוור לגורמים כאלה ואחרים”.
את מדברת על שליחות. מה מבדיל את השליחות שלך מזו של יונית לוי או דנה וייס?
“כשאני גדלתי בבית שצורך תקשורת, ראינו טלוויזיה והאזנו לרדיו, ואני זוכרת כעס. אתה יושב מול המסך ומבין שמשקרים לך. לא היה ייצוג לאנשים כמוני – בית מזרחי, מסורתי, שהיהדות חשובה לו. הקול הזה פשוט לא היה קיים. גם כשהביאו ימין, זה תמיד היה ימין דתי מול שמאל חילוני. לא היה ימין מסורתי או חילוני. השליחות שלי, בניגוד לשלהן, היא להשמיע קול שהושתק כל החיים. את הקול שלהן לא השתיקו, את הקול שלי ושל המשפחה שלי השתיקו. והוא עדיין מושתק בהרבה מקומות”.
איפה הוא מושתק? ערוץ 14 הוא אימפריה. אתם פותחים מהדורות.
“זה עדיין אותו תרגיל. כשמדובר בהפגנות ימין, הדיווח הוא ‘אלפי אנשים, כרגע המחאה שקטה’. כשעוברים למחאת השמאל, פתאום ‘מאות אלפים הגיעו לדרוש צדק’. אבל אנחנו לא נותנים להם אוויר לנשימה. הכניסה של הרשתות החברתיות שינתה את המשחק. פתאום יושב פרשן באולפן, מחרטט, ולמחרת אומר את ההפך הגמור כאילו כלום. הם חושבים שהצופים שלהם מטומטמים? זה פוגע באינטליגנציה”.
ומה לגבי הביקורת שערוץ 14 הוא שופר של נתניהו, שאתם ביביסטים?
“פשש, איזה חידוש. לאורך כל ההיסטוריה זה היה ‘בגיניסטים’, ‘צ’חצ’חים’. הם לא מחדשים כלום. מי שאומר שאנחנו לא מבקרים את נתניהו, פשוט לא צופה בערוץ 14. יושבים שם פאנלים שלמים עם ויכוחים נוקבים בין ימין לימין. יש המון ביקורת על נתניהו ועל שרים בקואליציה. עם זאת, אנחנו לא מהאו”ם. יש מלחמה במדינת ישראל ואנחנו מחויבים לניצחון שלה, אנחנו מחויבים לחיילים שלנו ולמשפחות. למי הערוצים האחרים מחויבים? כשיש לך שדרנים ופרשנים שמעדיפים את הצד החמאסי, הם איבדו את זה. הם לא הבינו שהנוח’בה רוצה לרצוח אותם כמו שהוא רוצה לרצוח את האנשים בעוטף. הם לא בצד הנכון”.
את מדברת במילים מאוד קשות על התקשורת המתחרה.
“ערוץ ימני זה מכת המוות הכי חזקה לתקשורת הישראלית. זה פגע להם ברייטינג אנושות, כי פתאום לקהל יש אלטרנטיבה. פתאום יש תחקירים על נשיא העליון, דברים שלא היו מקובלים. אתה לא מבקר את היועמ”שית, אתה לא מבקר את הפצ”רית. זה מכת מוות, וזה נוגע בכוח ובהמון כסף. לכן הם יעשו הכל כדי לנסות לסגור אותנו”.
הכל?
“הכל. באמצעים משפטיים, בתקיפת עיתונאים, בתקיפת בעלי הערוץ. הכל כדי לנטרל אותנו. זה שיטות מאפיה, ארגון פשע. ברור שזה מאפיה. הניסיון המתמיד לפגוע בערוץ 14 זה ברור שזה מאפיה. אלו אנשים שיעשו הכל כדי לסתום לך את הפה, כי דעה אחרת מאיימת עליהם. עבור אנשים מסוימים, אנחנו סכנה יותר גדולה מחמאס ומחיזבאללה. חד משמעית”.
בואי נדבר על הבית. גדלת בבית מזרחי מסורתי בכפר סבא. איך זה היה?
“גדלתי בסביבה מאוד חילונית, וזה היה מוזר. הרגשתי תמיד את ההתנגשות, גם אם לא ידעתי להגדיר אותה. לא היה מושג כזה ‘מסורתי’, היה או דתי או חילוני. הרגשתי נטע זר. כשאמרתי לחברות שאני לא יכולה לצאת בשישי בערב כי יש קידוש, או כשהתארגנו במלוא המרץ לחגים וסביבנו זה לא היה קיים. במערכת החינוך יצאתי בורה לחלוטין. בכיתה ט’ לקחו אותנו לפגוש ילדים פלסטינים, אבל אף פעם לא לקחו אותנו להתנחלויות או לפגוש ילדים חרדים. שאלתי למה, ולא קיבלתי תשובות. זה חלק ממשחק על הנרטיב. כשאין היסטוריה של מזרחים במערכת החינוך, הם לא חלק מהסיפור של הארץ”.
איפה הגיע הטוויסט האישי שלך, ההתקרבות לדת?
“היו לי שנים שרציתי להיות חילונית כמו כולם. אחרי הצבא זה אפילו הרתיע אותי. אבל מהר מאוד חזרתי לשם. באוניברסיטה התחלתי לקחת שיעורי יהדות ומשם זה רק התעצם. אני שומרת שבת כבר חמש או שש שנים, וזה פלא שאני לא מוכנה לוותר עליו. ההתנתקות מהמסכים, מהמידע, ולהיות נוכחת עם מי שסביבך – זה קסם, זה סטארט-אפ שרק היהדות יודעת להציע. לאחרונה, בפסח, התחלתי גם להגיד ברכות השחר. אני מרגישה את הקב”ה בכל מקום שאני הולכת אליו. כל דבר בחיים שלי, הקריירה, החיים האישיים, הכל מדויק. אין סתם”.
בואי נדבר על 7 באוקטובר. כמה אחריות יש לנתניהו?
“קודם כל, היה פה מהלך מזעזע בשנה שלפני. שיח שלם על למי הרמטכ”ל צריך להיות נאמן, לראש הממשלה או לבג”ץ. נוצרה תחושה שהוא ראש ממשלה על הנייר, ושבעלי התפקידים יעשו מה שבראש שלהם. והם אכן הסתכלו עליו כך. אנחנו, שנה ושמונה חודשים אחרי, עדיין לא יודעים מה קרה בלילה שלפני המתקפה. זה פשוט לא נתפס”.
למה לדעתך מסתירים?
“כי אנשים יצטרכו להתמודד עם אשמה כל החיים. הם רוצים לברוח מזה. רונן בר (ראש השב”כ) עושה קמפיינים פוליטיים כדי לברוח מזה, כדי שיגידו שהוא בסדר וראש הממשלה לא. ברור שלראש הממשלה יש אחריות, הוא אחראי על כל המערכות. אבל מה שעשו פה כדי למדר אותו, להדיר אותו מקבלת החלטות, להסתיר ממנו דברים – זו שערורייה. המערכות מִדרו אותו, שאף אחד לא יספר סיפורים. כשאתה דרג מקצועי ואתה מזלזל בדרג המדיני, משקר לו כי אתה חושב שאתה יותר טוב ממנו – זו מדינת העומק, ולשם הגענו. הסיפור הגדול הוא לא ‘נתניהו אחראי או לא’, אלא שיש פה מדינה שמנוהלת על ידי גורמים שאף אחד לא יכול לגעת בהם כי הם עטופים בצמר גפן”.
לסיום, את בזוגיות חדשה.
“כן, כבר תשעה חודשים. אני בת 37, והרבה שנים שיחקתי עם הדבר הזה. דיברנו על הפציעה שעברתי ועל ההתקרקעות, אז כנראה שההתקרקעות הזאת הביאה גם זוגיות. הוא היועץ הכי טוב שלי והמשענת שלי”.
את חושפת אותו?
“כמה שפחות. אני רוצה לשמור עליו מהעולם הזה. מי שנמצא במקום שאנחנו נמצאים בו חייב לגדל עור של פיל. אני את שלי גידלתי לפני שנים, אחרת לא הייתי שורדת יומיים. אתה חייב להיות מחובר לאמת שלך ולא להיבהל מגידופים וקללות. אני בחרתי במקצוע הזה, הוא לא חייב להיות חלק ממנו”.
