יאיר יעקב, שנחטף בשבעה באוקטובר ונרצח מחוץ לביתו בניר עוז, הובא היום למנוחות לאחר 614 ימים בשבי האויב. בני משפחתו ובני קיבוץ ניר עוז נפרדו ממנו בטקס מרגש.
“אין כמוך, יאיא”
מירב טל, בת זוגו ושורדת השבי, אמרה בהספדה: “אין לי מילים לתאר את הכאב, את הגעגוע, את החור שנפער לי בלב. מאז אותו יום נורא – השבעה באוקטובר – שנרצחת והוחזקת בעזה, העולם שלנו עצר”. בדמעות הוסיפה: “אתה היית ראוי לחילוץ. לגבורה. ואני כל כך גאה בצבא שלנו, בלוחמים שלנו, שהחזירו אותך הביתה. הביתה בקיבוץ המקום שכל כך אהבת”.
מירב תיארה את יאיר כ”האדם הכי מצחיק שהכרתי. תמיד ידעת לשמח, להרים, מה שמצחיק בך שלא ידעת שאתה מצחיק. היית גבר של פעם – נדיר, אמיתי, מלא כבוד ונתינה. כולם אהבו אותך – איך אפשר היה שלא?”.
“סוף סוף תנוח על משכבך בשלום”
יגיל יעקב, בנו בן ה-14 של יאיר ושורד שבי בעצמו, הספיד את אביו בכאב: “אבא, אני מתגעגע אליך מאוד ואוהב אותך כל כך, אף פעם לא חשבתי שאצטרך להספיד אותך בגיל כזה צעיר. אני אומנם רק בן 14 ותראה כמה גדלתי מאז שאתה לא כאן”.
בנאום רווי רגש, שיתף יגיל: “אבא אני שמח שאתה שמרת עלי בשבי, אתה והקב”ה. אני שמח שהחזקת אותי. אתה יודע כמה רגעי משבר עברתי, אתה ראית הכל – את הריבים עם סאלים המחבל, אותי מתחנן לעוד קצת אוכל, לעוד פיתה יבשה, מתחנן לצאת החוצה. ראית שסבלתי וידעת שאני אעבור את זה”.
יגיל הבטיח: “אני מבטיח שבכל פעם שאשתה בירה או אשחק שש בש או אצפה בשקיעה או אשמע בוב מארלי וכל הדברים הפשוטים שהיו ממלאים אותך, אזכר בך. לא אנוח, אני אדאג שינציחו אותך לנצח”.
“קשה לי לדבר עליך בלשון עבר”
אור יעקב, בנו של יאיר ושורד שבי אף הוא, אמר: “קשה לי לדבר עליך בלשון עבר, כי הלב מסרב להאמין שאתה כבר לא איתנו. היית אבא מדהים בשבילי, עמוד התווך של הבית, ואין יום שאני לא מתגעגע אליך, וצריך אותך פה לידי. הגעגוע הזה קורע מבפנים”.
אור נזכר ברגעים משותפים: “אני זוכר כל כך הרבה רגעים שלנו יחד. איך היית נותן לי לנהוג באוטו שלך, סתם בשביל הכיף, או כדי ללמוד נהיגה ממך – השיעורים הכי טובים שקיבלתי בחיים. וכל הצחוקים שהיינו עושים, במיוחד כשהיית מתעצבן, וכולנו היינו ‘מסתלבטים’ עליך באהבה”.
“הקמנו יחד בית”
רננה גומא יעקב, אם ילדיו של יאיר, שיתפה: “יאיא, כמעט מחצית מחיי הבוגרים חיינו יחד. הקמנו יחד בית, טיפחנו קבוצת חברים ענפה שהבאנו כנדוניה שנינו, והכי חשוב – ילדנו שלושה ילדים מדהימים – יפים, מוכשרים, חכמים, חדים, שאוהבים אחד את השני, ויודעים להעריך את המשפחה – גם היום”.
היא תיארה את יאיר כ”היפך המוחלט שלי – זורם, לא מודאג אף פעם, לוקח הכל בקלות, נטול חרדות. החיים נראו לך כמו טיול בשביל אופניים, ופחות כמו רכבת הרים”. והדגישה את יכולתו להתחבר לאנשים בכל מקום ובכל שפה.
בסיום דבריה, הבטיחה רננה: “אני מקווה שהילדים שלנו, המשפחה והחברים סביבנו יזכרו אותך כפי שהיית בחייך – רוקד, שמח ושר, ושהתמונות האחרונות שלך לא יגדירו את מורשתך. נוח על משכבך בשלום, והיה בטוח שאני שומרת עליהם”.
עדה בזר, בשם קיבוץ ניר עוז, סיפרה כי יאיר נולד ב-29 בספטמבר 1964 באופקים להורים ממשפחה קראית שעלתה ממצרים. הוא למד בפנימיית “מקווה ישראל”, התגייס לנח”ל המוצנח עם חבריו, והשתקע לבסוף בניר עוז.
“את היותו שחקן נשמה, חבר אמת ואיש שמתגייס מייד לכל צורך של אנשים סביבו, ניתן לראות בשובל החברים שהותיר אחריו”, אמרה בזר. “ליאיא יש חברים שהמשיכו ללוות אותו מגיל הגן, מבית הספר היסודי, ממקווה ישראל, מהצבא, מהגרעין לקיבוץ מגן אליו הצטרף. בכל מקום נותרו לו חברי אמת שהמשיכו ללוות אותו עד יומו האחרון והמר”.
