בעוד החדשות מדווחות על מתקפות טילים, חיסולים מדויקים ואיומים הדדיים בין ירושלים, טהרן, ארה”ב, תימן וחוזר חלילה, הקולנוע האיראני מציע מבט אחר – עמוק, אנושי ומפתיע – על העם שנמצא תחת דיכוי. מאז המהפכה האסלאמית ב-1979, הקולנוענים האיראנים נאלצים לעבוד תחת מגבלות צנזורה חמורות. אך דווקא מתוך המגבלות הללו צמחה שפה קולנועית ייחודית – פואטית, מינימליסטית ועמוקה – שהפכה את הקולנוע האיראני לאחד המוערכים ביותר בפסטיבלים הבינלאומיים. רבים מהבמאים שילמו מחיר אישי כבד על אומנותם: מאסרים, איסורי יציאה מהמדינה, ולעתים גלות כפויה. ובכל זאת, הם המשיכו ליצור. זו הזדמנות להרחיב את המבט, דווקא עכשיו, דרך שמונה סרטים של הקולנוע האיראני.
טעם הדובדבן / Taste of Cherry – עבאס קיארוסטמי. 1997
הסרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן הוא אולי היצירה המושלמת של קיארוסטמי, אחד מהבמאים האיראניים המוערכים ביותר בעולם. במשך 95 דקות מהפנטות, אנו עוקבים אחר מר באדי (הומאיון ארשדי), גבר בגיל העמידה שנוסע ברכב השטח שלו ברחבי טהרן היפיפייה והמאובקת, שמחפש מישהו שיסכים לקבור אותו לאחר שיתאבד תמורת סכום כסף נכבד.
מה שמתחיל כעלילה פשוטה הופך למדיטציה פילוסופית עמוקה על משמעות החיים והמוות. קיארוסטמי, שהיה ידוע בסגנונו המינימליסטי, מצלם בטייקים ארוכים, כמעט ללא מוזיקה, ויוצר חוויה קולנועית מהפנטת. הוא לא מגלה לנו מדוע באדי רוצה להתאבד – פרט שרק מעצים את הרגש והמסתוריות של הסיפור.
שלושת הנוסעים שבאדי אוסף – חייל כורדי צעיר, סמינריסט אפגני, ומרצה מבוגר מהאוניברסיטה – מייצגים גישות שונות לחיים ולמוות. החייל הצעיר בורח בפחד, הסמינריסט מצטט את הקוראן האוסר על התאבדות, אך המרצה מספר סיפור אישי מרגש: גם הוא רצה פעם להתאבד, אך כשטעם תות עץ, הטעם המתוק שינה את דעתו. “אתה רוצה לוותר על כל זה?” הוא שואל את באדי, “אתה רוצה לוותר על טעם הדובדבן?”.
הסוף המפורסם והשנוי במחלוקת של הסרט, בו קיארוסטמי שובר את הקיר הרביעי ומראה את צוות הצילום, הוא אחד הרגעים היפים בקולנוע. לאחר שבאדי שוכב בקבר שחפר לעצמו בחושך מוחלט, מתגלה לפתע תמונת וידאו מגורענת של הבמאי עצמו מביים את הסצנה, כשהגבעות החומות הופכות לירוקות ושופעות חיים. קיארוסטמי מזכיר לנו שזהו סרט, אך בו זמנית חוגג את עצם האקט של יצירת אמנות כסיבה לחיות.
נערה הולכת הביתה לבד בלילה / A Girl Walks Home Alone at Night – אנה לילי אמירפור. 2014
סרט הערפדים האיראני הראשון, שצולם למעשה בקליפורניה על ידי במאית איראנית-אמריקאית. זו יצירה ייחודית בשחור-לבן שמשלבת ז’אנרים: מערבון ספגטי, סרט אימה, ודרמה חברתית, כל זאת עם נגיעות של קולנוע קלאסי.
הסרט מתרחש ב”עיר הרעה”, עיירה איראנית דמיונית מוכת עוני ופשע, שבה אישה צעירה בחאדור מסתובבת ברחובות בלילה על סקייטבורד. היא ערפדית שצדה גברים אלימים ומנצלים – סרסורים, נרקומנים ועבריינים. כשהיא פוגשת את ארש, בחור צעיר וטוב לב שמטפל באביו המכור להרואין, נוצר ביניהם קשר מוזר ועדין.
הסרט משתמש במעט מאוד דיאלוגים, ומסתמך על תנועה ומוזיקה (שכוללת רוק איראני מחתרתי) כדי לספר את הסיפור. מתחת לפני השטח של הסרט יש ביקורת חריפה על החברה הפטריארכלית ועל אלימות כלפי נשים. הערפדית היא גיבורת נקמה שמענישה גברים על חטאיהם, אך גם דמות בודדה ועצובה שמחפשת חיבור אנושי.
סאלאם סינמה / Salaam Cinema – מוחסן מחמלבף. 1995
הבמאי מחמלבף, שהיה פעיל פוליטי אסלאמיסטי בשנות נעוריו ואף ישב בכלא תחת שלטון השאה, עבר עם השנים מהפך אידיאולוגי משמעותי, וכיום מזוהה עם קולנוע הומניסטי וביקורתי ונחשב לאחד הקולנוענים החשובים באיראן. בסרט, מחמלבף פרסם מודעה בעיתון לגיוס 100 שחקנים לסרטו החדש לכבוד 100 שנה לקולנוע. הוא הכין 1,000 טפסים, אך למעלה מ-5,000 אנשים הגיעו.
מה שמתחיל כתיעוד של אודישנים הופך לחקירה מרתקת של היחסים בין קולנוע לחיים, בין במאי לשחקנים, בין אמת לבדיון. מחמלבף, היושב מאחורי שולחן כמו דיקטטור קטן, דורש מהמועמדים לבכות תוך 10 שניות, לצחוק בפקודה ולשחק תפקידים שונים.
באחת הסצנות, נבחרות שתי נערות בנות 16 מעיר קטנה, ומחמלבף נותן להן את שולחן הכוח שלו כדי שיבחרו בעצמן את השחקנים. אך ברגע שהן מתיישבות מאחורי השולחן, הן הופכות לאכזריות אף יותר ממנו. כשהוא מסיר אותן מהשולחן ומגלה שזה היה מבחן, הן חוות שוב את הטעם המר של להיות אדם רגיל.
הסרט חושף את הצימאון העצום של האיראנים ליצירה תרבותית, את הכוח של הקולנוע לגעת בנשמה האנושית, ואת האופן שבו כולנו משחקים תפקידים בחיים. מחמלבף מטשטש את הגבולות בין תיעודי לבדיוני באופן מבריק, ויוצר סרט שהוא גם ביקורת חברתית וגם מכתב אהבה לקולנוע.
זרע התאנה הקדושה / The Seed of the Sacred Fig – מוחמד ראסולוף. 2024
ללא ספק הסרט האמיץ ביותר שיצא מאיראן בשנים האחרונות, וצולם בחשאיות מוחלטת במשך 70 יום, מסוף דצמבר 2023 עד מרץ 2024. הבמאי ראסולוף, שנידון לשמונה שנות מאסר, הצליח להבריח את הסרט ולהימלט מאיראן ברגל דרך הגבול כדי להציגו בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס מיוחד של חבר השופטים.
זהו מותחן פוליטי מעורר מחשבה על אימאן, חוקר בבית המשפט המהפכני בטהרן, שמקבל קידום בדיוק כשהמחאות של “אישה, חיים, חופש” פורצות ברחובות בעקבות מותה של מהסא אמיני. אימאן נקרע בין נאמנותו למשטר לבין בנותיו המתבגרות, רזוואן וסאנה, שמזדהות עם המפגינים ותומכות בתנועת המחאה.
ראסולוף משלב בסרט קטעי וידאו אמיתיים מהמחאות, מה שמעניק לסרט מיידיות דוקומנטרית מטלטלת. הוא מצליח להראות איך הדיכוי הפוליטי חודר לתוך הבית, הורס משפחות ויוצר חשדנות ופרנויה. כשאקדח השירות של אימאן נעלם, הוא חושד בכולם – באשתו, בבנותיו, בעוזרת הבית.
הסרט הופך למשל על איך מערכות דיכוי הורסות גם את אלה שמשרתים אותן. הכוח של הסרט נובע מהאופן שבו ראסולוף מראה את שני הצדדים – הוא לא מציג את אימאן כמפלצת, אלא כאדם שנלכד במערכת ואינו יכול לברוח ממנה.
קלוז-אפ / Close-Up – עבאס קיארוסטמי. 1990
אחת מיצירות המופת של הקולנוע הזר, “קלוז-אפ” מבוסס על סיפור אמיתי שקיארוסטמי קרא עליו בעיתון: צעיר עני בשם חוסיין סבזיאן התחזה לבמאי הידוע מוחסן מחמלבף ושכנע משפחה עשירה שהם ישחקו בסרטו הבא. כשהתגלה, הוא נעצר והועמד למשפט.
מה שמייחד את הסרט הוא שקיארוסטמי שכנע את כל המעורבים – כולל סבזיאן עצמו – לשחק את עצמם ולשחזר את האירועים. התוצאה היא היברידיות מדהימה בין דוקומנטרי לבדיון שמטשטש כל גבול בין מציאות לקולנוע. סבזיאן מסביר שהתחזה למחמלבף כי הסרטים שלו נתנו לו תחושה שמישהו רואה את הסבל שלו.
בסצנת השיא של הסרט, מחמלבף האמיתי מגיע לפגוש את סבזיאן לאחר שחרורו מהכלא. הסאונד נקטע ואנו לא שומעים את חילופי הדברים – מה שמוסיף נופך פיוטי לרגע שבו סבזיאן בוכה מהתרגשות. הם נוסעים יחד על אופנוע לבית המשפחה שאותה הונה, וסבזיאן מביא להם פרחים ומתנצל. קיארוסטמי יוצר כאן רגע של מחילה אנושית יוצאת דופן, שחורגת מכל קטגוריה של אמת או שקר.
פרידה / A Separation – אסגר פרהאדי. 2011
הסרט האיראני הראשון שזכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר הוא דרמה מוסרית מורכבת שחושפת את השסעים העמוקים בחברה האיראנית. נאדר וסימין מתגרשים. סימין רוצה להגר לקנדה עם הבת שלהם, אבל נאדר לא יכול לעזוב את אביו החולה באלצהיימר. אחרי שסימין עוזבת, נאדר מחפש מטפלת לאבא שלו. הוא שוכר את רזיה, אישה ענייה ודתייה שמסתירה ממנו שהיא בהריון.
יום אחד נאדר חוזר הביתה ומוצא את אביו קשור למיטה ואת רזיה נעדרת. הוא כועס, מפטר אותה ודוחף אותה מהבית כשהיא חוזרת. למחרת מתברר שרזיה הפילה. בעלה של רזיה תובע את נאדר על רצח התינוק. אין בסרט טובים ורעים ברורים. כל הדמויות הן אנשים הגונים שנקלעו למצב בלתי אפשרי. נאדר רק רוצה לטפל באביו החולה, סימין רוצה עתיד טוב לבת שלה, רזיה מנסה להרוויח כסף למשפחתה, ובעלה של רזיה מרגיש שהכבוד שלו נפגע. השאלה המרכזית של הסרט היא האם נאדר ידע שרזיה בהריון כשדחף אותה. הבעיה שכולם משקרים שקרים קטנים מתוך כוונות טובות, אבל השקרים הללו הופכים לקטסטרופה שהורסת את כולם.
הסרט גם חושף רובד של פערים חברתיים עמוקים באיראן: משפחתו של נאדר משכילה וחילונית יחסית, בעוד משפחתה של רזיה דתייה וענייה. הם מדברים זה עם זה מעמדות שונות לחלוטין – דבר שמקשה על התקשורת. הסרט מראה איך בעיות קטנות יכולות להרוס משפחות שלמות. הוא מתאר חברה שנקרעת בין מסורת למודרניות, ומראה שלפעמים אין פתרון נכון – יש רק בחירות קשות עם מחיר כבד.
ילדי גן עדן / Children of Heaven – מג’יד מג’ידי. 1997
הסרט האיראני הראשון שהיה מועמד לאוסקר. עלי, ילד בן 9 ממשפחה ענייה בדרום טהרן, מאבד בטעות את הנעליים היחידות של אחותו הקטנה זהרה כשהוא לוקח אותן לתיקון. הוא מפחד לספר להוריו, שמתקשים ממילא לשלם את השכירות אודות האבדה. עלי ואחותו מחליטים להסתיר את האובדן ולחלוק את הנעליים של עלי.
מה שמתחיל כבעיה פשוטה הופך למבחן של אהבת אחים, אומץ וכבוד. זהרה לומדת בבוקר ועלי אחר הצהריים, אז כל יום היא רצה הביתה אחרי הלימודים כדי להחליף נעליים עם אחיה ברחוב צדדי. המירוץ היומי הזה גורם לעלי לאחר לבית הספר, והמנהל מאיים לזרוק אותו. הוא לא יכול להסביר את המצב, והדמעות בעיניו הגדולות שוברות את הלב.
מג’ידי מצליח להיכנס לנקודת המבט של הילדים ולהראות איך בעיות קטנות נראות להם כמו סוף העולם. אך הוא גם מראה את החסד הקיים בעולם – המורה שמגן על עלי, השכנים שעוזרים, ובעיקר האהבה בין האח והאחות. כשעלי נרשם למרוץ ריצה כי הפרס השלישי הוא נעלי ספורט, הסרט הופך למותחן ספורט מרגש. הסוף המר-מתוק, בו עלי מנצח במקום הראשון ובוכה כי לא זכה בנעליים, הוא אחד הרגעים הבלתי נשכחים בקולנוע הזר.
גאבה / Gabbeh – מוחסן מחמלבף. 1996
יצירת מופת ויזואלית שהיא שיר הלל לטבע, לצבע ולחיי הנוודים באיראן. “גאבה” הוא שם של שטיח פרסי מסורתי שנארג בידי נשים נוודות, וגם שמה של הגיבורה הצעירה שמופיעה באורח פלא מתוך השטיח, כשזוג קשישים שוטפים אותו בנהר.
גאבה מספרת את סיפור אהבתה האסורה לרוכב סוסים מסתורי שרוצה לשאת אותה לאישה, אך אביה דוחה את החתונה שוב ושוב בתירוצים שונים. הסרט משתמש בצבעים עזים ומרהיבים – הצהוב של השמש, האדום של הפרחים, הכחול של השמיים, הירוק של הדשא – כדי ליצור חוויה ויזואלית מהפנטת. השטיח עצמו הופך למטאפורה לחיים – ארוגים מחוטים שונים, מלאי צבעים וסיפורים, יפים אך גם מלאי קשרים וסבך.
הסרט הוא חלון נדיר לחיי הנוודים האיראנים, תרבות עתיקה שכמעט נעלמה. מחמלבף מראה את הפשטות והיופי של חייהם, אך גם את הקשיים והמגבלות. כשגאבה הצעירה והזקנה (שמייצגת את עתידה) מופיעות יחד באותה סצנה, הסרט יוצר תחושה סוריאליסטית של זמן מעגלי, של סיפורים שחוזרים על עצמם דור אחר דור.
למה דווקא עכשיו?
ברור מאליו שהקולנוע האיראני לא מייצג את משטר האייתוללות, אלא דווקא את ההתנגדות לו – בגלוי או ברמז. זה קולנוע שמבטא את מצוקת האדם תחת משטר אכזרי. הסרטים הללו מזכירים לנו שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש אנשים – עם חלומות, פחדים, אהבות וכאבים. הקולנוע האיראני, שנולד מתוך מגבלות ודיכוי, הצליח ליצור שפה אוניברסלית שמדברת אל הלב האנושי.
