המתח בין שלטון החוק לבין שלטון הציבור הופך לבלתי נמנע. במקרה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המתח הזה מקבל ממדים דרמטיים – לא רק בגלל האישיות שבלב הסערה, אלא גם משום התמיכה החוצה גבולות שהוא מקבל, ואפילו מארצות הברית.
התערבותו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בזירה המשפטית הפנימית של מדינה אחרת היא חריגה בכל קנה מידה. אך מעבר לאמירה עצמה, מדובר ברוח גבית יוצאת מן הכלל שמובילה קולות הולכים וגוברים מהקואליציה לקדם סיום מיידי של ההליך הפלילי או הענקת חנינה, כאילו מדובר בעוד קמפיין ולא בהליך שיפוטי מחייב.
הבעייתיות איננה רק בסוגיית ההתערבות החיצונית, אלא בהפניית עורף לעקרונות בסיסיים של שלטון החוק. הדרישה לחנינה עוד בטרם הכרעה שיפוטית, או לביטול המשפט כתגובה פוליטית, אינה רק איום תיאורטי – היא מהווה ניסיון מעשי לשכתב את כללי המשחק.
יש להעמיד דברים על דיוקם: מדובר במהלך שעלול למוטט את האמון הציבורי בשוויון בפני החוק. חנינה בשלב מוקדם כל כך, תוך כדי משפט, תעניק אישור מסוכן לתפיסה שכל הנורמות החוקתיות הן גמישות, בריונות היא כלי פוליטי לגיטימי, ואכיפת החוק היא המלצה בלבד.
דווקא כשנדמה שהמערכת הפוליטית נשאבת אחר רטוריקה של קמפיין בלתי נגמר, תפקידה של המערכת המשפטית – על כל מגבלותיה וחסרונותיה – הוא להיות עוגן של יציבות ועקביות. ללא מערכת אכיפה שיכולה להפעיל שיקול דעת מקצועי ולא פוליטי, המדינה אינה רק פחות דמוקרטית – היא פחות בטוחה ופחות מוסרית.
ככל שהדיון סביב משפט נתניהו יתעצם, כדאי לשאול את השאלה העקרונית הבאה: האם אנו מוכנים לשלם את המחיר של חיסול העקרונות שעליהם נבנתה הדמוקרטיה הישראלית – למען אינטרסים רגעיים, פוליטיים או אישיים? ברגע שנעבור את הקו הזה – אין דרך קלה חזרה.
