“הבת שלי ניצלה מה’נובה’, אח אחד שלי איבד רגל, ואח שני, דורי, עשה תאונה טרגית – אבל אני קמה כל בוקר ומודה על מה שיש”, אומרת הפזמונאית חמוטל בן זאב-עפרון, שכתבה להיטים לגדולי הזמרים בישראל, אחרי שנה וחצי קשות, שגם במהלכן בחרה להמשיך ליצור, להופיע ולהאמין.
אם יש דבר שבולט מהרגע הראשון שבו משוחחים עם בן זאב-עפרון, הוא האנרגיה החיובית שלה. חיוך גדול, קול חם, ובעיקר אופטימיות כמעט מפתיעה – בהתחשב בכל מה שעבר עליה בשנה וחצי החולפות. “כשיש ילדים ונכדים, אתה לא יכול להרשות לעצמך לא להיות חזק ואופטימי”, היא אומרת. “אני מוקפת בנכדים חמודים שעוזרים לי לשמור על השמחה, יש לי משפחה נהדרת, חברים קרובים, בית כנסת, שיעורי תורה – כל זה ממלא אותי בהודיה על מה שיש. נכון שעם ישראל עובר תקופה קשה. כולנו. אבל אנחנו לא נבהלים ממצב קשה. אנחנו בתוך מצב קשה, וננצח אותו”.
כמה רגעים אחרי ההצהרה הזאת, בן זאב-עפרון מתחילה לפרוט אותה לפרטים – ולחשוף את התקופה המטלטלת שעברה עליה ועל משפחתה. “הבת שלי כרמל, בת 40, היא ניצולת ‘נובה'”, היא אומרת. “היא עבדה בהפקה של הפסטיבל. בבוקר של 7 באוקטובר, כשמחבלי חמאס פשטו על המתחם, היא התחבאה מהם, חולצה, ורצה ברגל במשך שש שעות עד שהגיעה לכפר מימון. היא עברה ניסים ונפלאות”.
את הדקות הקשות של אותו בוקר חמוטל חוותה בכלל בזכרון יעקב, שם היא מתגוררת. היא שמרה על נכדתה – בתה של כרמל – ולא הייתה מחוברת לטלפון: “אני לא משתמשת בטלפון בשבת. בבוקר ההוא הלכתי עם הנכדה שלי לבית הכנסת, כדי לחגוג את שמחת תורה. רצינו לשמוח, לחלק שקיות ממתקים לילדים. ממש לפני תפילת ‘יזכור’ על הוריי, נכנסה הבת שלי אודליה עם הילד שלה, והוא אמר לי: ‘סבתא, הכל בסדר עם כרמל’. וברור – כשאומרים שהכל בסדר, אתה מיד מבין שמשהו לא בסדר”.
אודליה סיפרה לה שהיה אירוע ביטחוני בדרום, וכרמל נמצאת שם. “כרמל רוצה לדבר איתך בטלפון”, היא אמרה לה. חמוטל התלבטה לרגע – שבת או לא שבת – והחליטה לגשת הביתה. “אמרתי לעצמי: אעשה את ה’יזכור’ ואלך”, היא משחזרת. “כבר ראיתי מחוץ לבית הכנסת אנשים עם טלפונים, חיילים יוצאים – היה ברור שקורה משהו. אבל לא הבנתי את גודל האירוע, ואולי גם לא רציתי להבין. הרי ב־7 באוקטובר 1973, יום אחרי שפרצה מלחמת יום הכיפורים, אני התגייסתי. הייתה לי תחושה שאחרי 50 שנה האויבים שלנו יעשו משהו”.
בבית היא דיברה עם כרמל, ששמרה על איפוק: “היא אמרה לי רק: ‘אמא, אני בסדר, אני עם עוד חבר’ה’. היא לא הרחיבה במילים, לא רצתה להדאיג אותי. רק כשיצאה השבת הדלקתי את הטלוויזיה – והבנתי את גודל האסון”.
אבל הסיפור של משפחת בן זאב-עפרון לא הסתיים שם. לאחר 7 באוקטובר החל רצף מאורעות שטלטלו את הבית. “בעלה של אודליה, בתי השנייה, יצא למילואים באותו ערב – ל־188 ימים”, היא מספרת. “ויעקב, הבן של בעלי מרק מנישואיו הקודמים, פונה מקריית שמונה יחד עם אשתו וששת ילדיהם, ועברו לגור אצלנו. כל הבית היה מגויס. חווינו את המלחמה מקרוב, בעוצמה הכי חזקה שיש“.
בתה של כרמל, אותה נכדה שחמוטל לקחה איתה לבית הכנסת באותו בוקר, נשארה גם היא בבית, מנסה לעכל את מה שקרה לאמה. “הטראומה מלווה את כרמל עד היום”, היא אומרת. “וגם אותנו. כרמל התחילה להרצות על הסיפור שלה, בארץ ובחו”ל. זו דרך לעבד, לשתף, לתת השראה. אני מופיעה איתה, והשילוב של שתינו, היא עם סיפור הישרדותה ואני עם הסיפור שלי – זו שליחות עבורי“.
הצרות לא פסחו גם על שני אחיה של בן זאב-עפרון – שדרן הרדיו, הזמר והשחקן דורי בן זאב (76), והשחקן, המורה ומגיש הספורט ערן בן זאב (65). “חודש אחרי 7 באוקטובר, קרצייה עקצה את ערן אחי והוא קרס – ממש קריסת מערכות. הוא אושפז במצב אנוש, מורדם ומונשם, עם סכנת חיים ממשית”, היא מספרת. “בנס הוא הצליח לצאת מזה, אחרי כריתת רגל ו־11 ניתוחים. בחודש שעבר, אחרי שנה ושלושה חודשים של אשפוז, הוא שוחרר. ערן יצא מהחוויה הזו גיבור, עם תעצומות נפש, ואנחנו, כמובן, התגודדנו סביבו”.
בפברואר האחרון דורי בן זאב דרס למוות הולכת רגל בחיפה. המשטרה קבעה שאינו אשם, ורישיון הנהיגה הוחזר לו. אחרי חודש הוא חזר לשדר ברדיו, לאחר שהשעה את עצמו. “הוא עבר, ועדיין עובר, תקופה מאוד קשה וכואבת”, היא אומרת. “אני וכל המשפחה עושים הכל כדי לחזק אותו. תמיד הייתי קרובה לאחים שלי, אבל ברגעים הקשים האלה התקרבנו עוד יותר. זה נתן ממד מאוד עוצמתי לקשר שלנו כמשפחה”.
האופטימיות הזאת נכנסה לשירים שכתבה מאז 7 באוקטובר. “תשעה שירים הוצאתי, כולם עוסקים בתפילה להשבת החטופים ובתקווה לעתיד טוב יותר לעם ישראל”, היא מספרת.
בשירים שלך ובראיונות איתך את לא מבטאת עמדה פוליטית. מדוע?
“מי שמכיר אותי יודע מהן דעותיי. אני לא נכנסת לפוליטיקה כי אני מדברת לכל עם ישראל. אני פה בשביל לאחד ולשמח את העם, והיצירה שלי היא הדרך שלי לקרוא לקירוב לבבות. אני פה בשביל הזמר העברי, כדי לייצר דיאלוג עם השפה העברית הישנה וגם המתחדשת”.
בין פריחה לעצבות
בן זאב-עפרון, שהיום תציין את יום הולדתה ה־70, נולדה בתל אביב לשחקן מרדכי בן זאב, מאבות התיאטרון והקולנוע הישראלי, שזכור כאלטמן האב בסרט “מציצים” וארליך המסעדן ב”צ’רלי וחצי”. “אבא שלי, שהגיע ממשפחה חרדית, נמנה עם מייסדי תיאטרון הקאמרי והתיאטרון היידי בארץ”, היא אומרת. “הייתי מגיעה לחזרות ולהצגות, ומסתכלת בעיניים מהופנטות על אבי מתאפר. הייתי עוזרת לו בבית בשינון הטקסטים”.
אמא שלה, בתיה בן זאב, הייתה זמרת אופרה שפרשה מהבמה כדי להתמסר לגידול שלושת ילדיה ועסקה בהוראה. “אמא מאוד השפיעה עליי”, היא אומרת. “היא הייתה מגדלור לכולנו, אישה מדהימה שאהבה תיאטרון, זמר עברי והומור. היא באה מבית מפורק ולימדה אותנו לשמוח, למרות כל מה שעברה בחיים. היא הייתה חברה מאוד קרובה של יפה ירקוני, שושנה דמארי ונעמי שמר, הן היו בנות בית אצלנו.
“האומנים המפורסמים, שהיו חברים של אבא ואמא, נהגו לישון אצלנו בבית מדי פעם ואי אפשר להגיד שכל זה לא השפיע עליי. זה היה בית מאוד אומנותי, גדלנו בחממה, וההורים טיפחו את הכישרונות שלנו. כשהייתי בגן הילדים, הייתי נוהגת להכריז בקול רם ‘יש לי שיר’, והייתי מדברת מליבי שירים שאמי העלתה על הכתב. אחת היצירות הללו, ‘שיר הדבורה’, נשלחה על ידי אמי לעיתון הילדים ‘אצבעוני’ והפכה לשירי הראשון שפורסם. אומנם לא הפכתי לשחקנית כמו אחיי, והייתי הרבה יותר מופנמת מהם, אבל העולם שלי, של הכתיבה, קשור לעולם שלהם. אני אחראית על החומר – על מה שהשחקנים צריכים על הבמה. בלי חומר אין שיר, אין מחזה, אין מהות”.
היית הילדה האמצעית בבית, ילדת סנדוויץ’. עד כמה זה השפיע על הדינמיקה בבית?
“כשנולדתי דורי עלה לכיתה א’. זה פער משמעותי. אנחנו גם מאוד שונים באופי. דורי היה ילד אנרגטי ואני הייתי ילדה שקטה. ערן המתוק, שנולד ארבע שנים אחריי, השלים לנו את המשפחה. הוא גם שחקן וגם מורה, כלומר, גם כמו אבא וגם כמו אמא. הקשר בינינו תמיד היה קשר קרוב של אהבה, אבל כל אחד מאיתנו היה בעולם שלו. הקשר בינינו התהדק ב־1996, לקראת יום הולדתו ה־80 של אבינו, כשכתבנו יחד את השיר ‘כל עולמו’, שאני חיברתי ודורי הלחין וביצע. סביב הטיפול בהורים מאוד התקרבנו, ובשנה האחרונה, שהייתה קשה למשפחתנו כפי שציינתי, הוכחנו שהקרבה בינינו היא משהו בלתי רגיל. אנחנו כל הזמן מזינים אחד את השני”.
ב־1961, כשאביה הוזמן לתיאטרון חיפה החדש, עברה המשפחה לעיר הצפונית. את שירותה הצבאי עשתה בן זאב-עפרון כמורה חיילת, ועם שחרורה עבדה כמלבישה בתיאטרון חיפה. בהמשך עברה ללמוד הוראת אומנות פלסטית: “אומנם מילדות כתבתי פזמונים למגירה, אבל בעיקר ציירתי. כישרון הציור היה בולט אצלי הרבה יותר מהכתיבה, ולשם תיעלתי את מרב האנרגיה שלי. לאט־לאט זה התחלף, כשהכתיבה החלה להתבלט יותר”.
לאחר שורת עבודות מזדמנות, היא החלה לעבוד במשרד “אורות” של האמרגן והמפיק שלמה צח. “זה היה אחרי הזכייה של להקת חלב ודבש באירוויזיון עם השיר ‘הללויה'”, היא מספרת. “המשרד של שלמה צח היה מפוצץ בפניות, והוא נזקק למזכירה נוספת. כך מצאתי את עצמי מכינה קפה ותה לאורחים, מטפלת בהצגות, מלבישה, מעצבת תלבושות, מגהצת לזמרים בגדים ואפילו קופצת לשליחויות”.
באותה תקופה היא המשיכה לכתוב שירים – אבל שמרה אותם עמוק במגירה: “חברה המליצה לי לשלוח את השירים למגזין ‘את’, וכך עשיתי. כשהשירים פורסמו – זה הובא לידיעתו של שלמה. הוא נכנס למשרד עם המגזין ביד ואמר: ‘למה לא סיפרת לי שאת כותבת שירים?’. עניתי לו שהתביישתי, שלא היה לי ביטחון להראות לו. לשמחתי הוא זיהה את הפוטנציאל. שלמה נתן לי קלטת עם מוזיקה של קובי אשרת וביקש שאנסה לכתוב מילים למנגינות. כל כך התרגשתי מהבקשה, שעבדתי עליה כל היום. למחרת הגעתי עם המילים של ‘שיר לשירים’, שהקליטה להקת חלב ודבש. זה היה השיר הראשון שלי שהוקלט, והוא הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים”.
לאחר הצלחת השיר, צח העביר לה קלטת נוספת, הפעם עם מנגינה שיצר המוזיקאי שוקי לוי. “כתבתי את ‘שובי לים’, שיר דיסקו עם מנגינה שמחה ומילים עצובות”, היא אומרת ומגלה: “זה שיר שכתבתי על עצמי. באותה תקופה פרחתי מבחינה מקצועית אבל הרגשתי עצובה, הייתה חסרה לי זוגיות, הרגשתי שאני רוצה כבר למצוא את האהבה שלי, להקים משפחה. על זה כתבתי את השיר”.
אהבת חייה הגיעה אליה כשהייתה מעבר לים. מלגת השתלמות הביאה אותה ללימודי עיצוב תלבושות ואביזרים לתיאטרון בניו יורק. היא התגוררה שם שנתיים ולפני ששבה ארצה, טסה לבקר חברה במיאמי. “ישבנו במסעדה מקומית ושם פגשתי את מרק, אהבת חיי”, היא מספרת על מרק עפרון, עובד סוציאלי, גרוש ואב לשלושה ילדים – רן, יעקב ורפאל. האהבה החזירה אותם יחד לארץ. “בן רגע הפכתי לאמא לשלושה”, היא מספרת. “לקחתי עליהם אחריות וגידלתי אותם כאילו היו ילדיי. הם עברו גיור והבית היה באווירה יהודית”.
בארצות הברית גילתה לא רק את אהוב ליבה אלא גם את עומק האמונה שלה ביהדות. “למרות שאבי הגיע ממשפחה דתית, המשפחה שלנו לא הייתה כזו”, היא אומרת. “כשגרתי בניו יורק, נציג של חב”ד שאל אותי אם אני מדליקה נרות שבת, כשעניתי בשלילה, הוא נתן לי פמוטות ונרות. כשהדלקתי את הנרות, הרגשתי שנדלק בי אור. זה היה רגע המפנה בחיי. התחלת הדרך שלי אל המקום שנפשי צמאה לו. העמקתי בתשובה וביהדות, תהליך שלקח הרבה שנים עד שבא לידי ביטוי גם במראה החיצוני. אתה לא נהיה דתי ביום אחד, לקחנו את הקצב שלנו”.
לך ולמרק שלושה ילדים משותפים, לא כולם דתיים. איך את מרגישה עם זה?
“איש באמונתו יחיה. אנחנו מקבלים את הילדים שלנו באותה אהבה. אנחנו משפחה רבגונית”.
גורם לי לקום ולרקוד
עם שובה ארצה כתבה לפסטיגלים ולפסטיבל שירי ילדים. בין היתר ריקי גל שרה את “ג’ינג’ית” שלה ויזהר כהן את “פיטר פן”. שניהם אומנים של שלמה צח. באחד הביקורים שלה במשרד של צח פגשה את בעז שרעבי. “שמעתי שאת כותבת שירים”, הוא אמר לה. “אני בדיוק טס לצרפת, אולי תכתבי לי משהו שיישמע טוב בצרפתית? משהו עם המילה ‘לתת’ אולי”. עם ההנחיה הזאת היא חזרה הביתה. “במטבח, עם התינוקת שלי על הידיים והרעש של הילדים, כתבתי את השיר במכה אחת, בלי מחיקות או תיקונים. הקראתי לבעז את השיר, וכששמעתי את הלחן, הייתי המאושרת באדם”, היא מספרת.
שיערת שהשיר, שיצא לאור ב־1987, יהפוך לכזו קלאסיקה?
“ממש לא. בזמן אמת השיר לא הושמע ברדיו, לקח לו זמן. התפנית קרתה כשיהודה בארקן ביקש להשתמש בשיר בסרט ‘אבא גנוב’, בסצינה המרגשת בשדה התעופה, על רקע חיבוק בין האבא לבן. זה הפך את השיר ללהיט. השיר דיבר על נתינה בין בני זוג, אבל אפשר לפרש אותו גם כנתינה למדינה. השורה ‘לתת את הנשמה ואת הלב’ טבועה על מצבתו של בארקן”.
שרעבי ובן זאב-עפרון חברים מאז ועד היום. הוא קורא לה “אחותי”. יחד כתבו לא מעט שירים, בהם “היה חזק” ו”ציפור חופשית”. “אחרי 7 באוקטובר בעז אמר לי: ‘יש לי רק מילה אחת – ‘אנא’, כתבי מזה שיר’. כתבתי את הטקסט, בעז וירון בכר הלחינו ויצא שיר מקסים. אומנם לא היו לו יותר מדי השמעות אבל הוא קיים ברשתות – וזה מה שחשוב”, היא אומרת.
“לתת” לא היה הלהיט היחיד שנולד אצל בן זאב-עפרון ב־1984. היה שיר נוסף, “עולה עולה”, שהצליח והגיע למקום החמישי באירוויזיון בשוודיה ב־1985 ועד היום מזוהה עם מבצעו, יזהר כהן. “שלמה נתן לי קלטת עם מנגינה שקובי אשרת הלחין וביקש ממני לכתוב שיר לילדים”, היא נזכרת. “כתבתי, מסרתי לקובי ושלחנו אותו לפסטיגל. כששלמה שמע את השיר, הוא אמר: ‘זה לא הולך לפסטיגל, זה הולך לקדם־אירוויזיון’. הוא רק ביקש שהפזמון ייפתח במילה בינלאומית. המזכירה של שלמה הציעה את ‘עולה עולה’. וכך היה”.
כשהאירוויזיון הגיע, היא בדיוק ילדה את בתה כרמל, כך שלא הצליחה להשתתף במעמד המרגש. אבל את החלום הצליחה להגשים ב־1995, כשכתבה לליאורה את השיר “אמן”, שזכה בקדם־אירוויזיון. “נסענו לתחרות שהתקיימה באירלנד וזכינו במקום השמיני – זו הייתה חוויה בלתי נשכחת”, היא אומרת.
הפעם ההיא רק עשתה לה חשק לעוד, ומאז ובכל שנה היא שולחת שיר לוועדת האירוויזיון. כך עשתה גם השנה, כששלחה שיר לנציגה יובל רפאל. “בשנים האחרונות אני כותבת את הטקסטים באנגלית ובעברית, כי צריך שתהיה בטקסט מילה בינלאומית. אני גאה בשירים ששלחתי ומקווה שמתישהו הם ייצאו לאור”, היא אומרת.
מה חשבת על “New Day Will Rise”, שקרן פלס כתבה והלחינה עבור יובל רפאל וייצג אותנו בחודש הבא באירוויזיון?
“קרן פלס היא כישרון. אני אוהבת את השיר הזה, שגורם לי לקום ולרקוד. אני חושבת שהסיכויים שלו גבוהים. יובל מדהימה, ואין לי ספק שהשיר יצליח”.
השגחה פרטית
אחד השירים הידועים של בן זאב-עפרון הוא “מוכרת לי מפעם”, שהלחין עידן רייכל וביצעה דין דין אביב. “במקור השיר הזה נכתב עבור בעז שרעבי ונקרא ‘השגחה פרטית’“, היא מגלה. “כתבתי על קשר רומנטי שהיה לבעז עם מישהי שהוא הכיר והיה נראה שזה הולך לכיוון טוב. מכיוון שאני ובעז חברים, היה קשר טוב גם ביני לבין אותה אישה ונשארנו חברות עד היום. מה שקרה הוא שאחרי שכתבתי את השיר הם נפרדו, וזה היה לא רלוונטי עבורו. השיר לא נכנס ללב שלו ובעז ויתר עליו. אחרי כמה שנים אילה אשרוב הלחינה את השיר והוא הוצע לאריק איינשטיין, גידי גוב והראל סקעת – אבל גם הם לא התחברו אליו. חלפו כמה שנים והזמר יוסי אזולאי הגיע אליי כשחיפש טקסטים לאלבום. כשהוא נתקל בשיר ‘השגחה פרטית’, הוא החליט שהוא רוצה לשלוח אותו לעידן רייכל להלחנה. התרגשתי, כי מאוד אהבתי את עידן. חלפו כמה שנים ולא קרה עם השיר כלום. יום אחד התקשר אליי המפיק אשר ביטנסקי. הוא אמר לי שדין דין אביב מקליטה את השיר, והוא ביקש לשנות את השם מ’השגחה פרטית’, שנשמע לו דוסי מדי. אישרתי בשמחה, והשיר זכה להצלחה”.
במרוצת השנים הוציאה בן זאב-עפרון שישה ספרים, שני אלבומי אוסף ומחזות זמר. אחד מהם, “חלם”, הועלה ב־2007 בהשתתפות אביה מרדכי ושני אחיה, דורי וערן. היא נחשבת אחת היוצרות הפוריות בתרבות המקומית. “אני חושבת שאני נס”, היא מצהירה. “אני עובדת במה שאני אוהבת, כותבת, יוצרת, ומשתפת פעולה עם זמרים ואומנים נפלאים. אני לא מבינה איך הגעתי לקריירה הזו בכלל, רק בטוחה שהקדוש ברוך הוא החליט עבורי את הייעוד הזה. אף פעם לא ויתרתי על האומנות והאמנות. זה הריפוי שלי, זו מי שאני”.
את מרגישה שלמה עם המקום שבו הקריירה שלך נמצאת?
“בוודאי. אני רואה את עצמי כבת מזל. זה לא שמישהו בא ואמר לי שהוא הופך אותי לטאלנט. כפזמונאית נדרשתי כל הזמן לצאת מאזורי הנוחות שלי ולייצר קשרים עם זמרים ועם אנשים. עד היום כשאני שומעת שירים שכתבתי מושמעים ברדיו – זה מרגש אותי ברמות־על. אני מרגישה מבורכת עם הרבה שמחה בלב שבאמת הצלחתי להגשים חלומות כמוסים”.
את אוהבת את השירים החדשים שיש היום ברדיו?
“מאוד אוהבת. יש אנשים מוכשרים, כותבים מדהימים. בגלל שאני דתייה אני מתחברת יותר לזמרים ששרים בז’אנר האמוני, כמו חנן בן ארי או ישי ריבו. אני מרגישה נחת כשאני רואה את הדור הצעיר של המוזיקאים והיוצרים הישראלים”.
איך את מרגישה עם החלפת הקידומת?
“אני קצת בשוק אבל זה אחלה גיל. נולדתי בחודש ניסן, חודש של פריחה ותקומה. בורכתי במשפחה ובחברים טובים, ביצירה שלי, ואני ממשיכה לעשות כל מה שעשיתי. אני מייחלת לעצמי להישאר תמיד רעננה ופורייה ביצירה שלי וליהנות מהטוב שבחיים”.
מה תאחלי למדינה לרגל יום העצמאות?
“שהחטופים יחזרו הביתה, זה קודם כל. אני מאחלת לעם ישראל את כל הטוב והחוזק שבעולם. אני מאחלת לכולנו שמחה וברכה על פני האדמה, בריאות לכל החיילים ולכל החולים, ורק טוב”.
