חברת הכנסת צגה מלקו ממפלגת הליכוד, בת הקהילה האתיופית, חושפת בריאיון ל”מעריב” את המציאות של יוצאי אתיופיה בישראל. מסיפור הבן שהציל את אברה מנגיסטו, דרך הפלייה במקומות עבודה ועד לטרגדיות כמו היימנוט וסלומון טקה – מלקו מספרת על מחיר האינטגרציה בחברה הישראלית.
שלום חברת הכנסת צגה מלקו. איפה אנחנו תופסים אותך בימים האלה?
“בימים האלה בכנסת, הרבה עבודה, חקיקה, הרבה ועדות. אני חברה בוועדות חברתיות כמו עבודה ורווחה, ועדת החינוך. יחד עם זה, כמו כל עם ישראל, קצת לחוצה כי אימא של חייל”.
מה הוא עושה בצבא?
“רופא קרבי. היה בעזה בתחילת המלחמה”.
הבן שלך היה בחילוץ חטופים?
“גם בחילוץ חטופים. וגם קיבל את אברה מנגיסטו”.
איזה סגירת מעגל שהבן הרופא האתיופי של חברת הכנסת, זה שלא רצו לקבל אותו אפילו לכיתה א’, הוא זה שמוציא את אברה מנגיסטו מהשבי.
“תראה, זה לפעמים אתה יודע – אלוהים שם אותך באיזשהו מקום היסטורי”.
מה הבן שלך מספר לך על הרגע הזה?
“תראה, היה משהו מוזר. כי אני לא ידעתי שהוא הולך לקבל אותו. אז פתאום אני יושבת כמו כולם בשבת, אני רואה בטלוויזיה את הבן שלי עם מדים, עם סטטוסקופ. הוא אומר לי: ‘תשמעי, כשראה אותי, המילה הראשונה שזרק לי – אתיופי, אתיופי!’ שהוא ראה מישהו כמוהו. אחר כך חיבק אותו”.
למה לא רצו לקבל את הבן שלך לכיתה א’?
“בגלל המוצא, בגלל צבע העור. הייתה תופעה בכל הארץ, בכל מקום לא רצו לקבל ילדים יוצאי אתיופיה. אם בית ספר קיבל, הוותיקים היו מוציאים את הילדים שלהם”.
כמה זה השפיע עליו לאורך כל החיים?
“הוא זוכר שלא רצו לקבל אותו. הוא בסוף הגיע להיות רופא – זה לא מובן מאליו. כמה זה דירבן אותו להגיד ‘אני אראה לכם’? אותי זה דירבן יותר ממנו. ואני מאוד שמרתי על הילדים שלי ואני הלכתי לכיוון השכלה, השקעה בחינוך, ולשמור עליהם. מאז שהתחילו גן, אני תמיד הייתי בוועד הורים. הייתי חייבת להיות שם כדי לתת ביטחון לילדים שלי”.
אני אשאל אותך שאלה קשה. את חברת כנסת, קריירה ענפה, תארים, השכלה, תפקידים בכירים. קורה עדיין ששואלים אותך אם את מנקה בתים?
“זה היה שגרתי, אבל לאחרונה מה שקרה – הלכתי לקופת חולים לקנות תרופה לאמא שלי. הרוקחות מכירות אותי שם. אז אני עומדת בתור, התור שלי הגיע, מישהי מסתכלת עליי ואומרת: ‘וואו, את יודעת עברית?’ אמרתי לה ‘מה?’ היא אומרת לי: ‘אמא שלי גרה מעבר לכביש פה. כל מטפלת שמביאים לה לא מסתדרת. אנחנו יכולים לשלם לך יותר. וגם יש לנו חדר בשבילך'”.
איך הגבת?
“בהתחלה לא האמנתי. הרוקחות, בגלל שהן מכירות אותי, ממש התייבשו על המקום. אמרתי לה: ‘גברתי, את רואה שאני מחפשת עבודה? יש לי מודעה על המצח?’ אבל לא כעסתי עליה. יצאתי, נכנסתי לאוטו שלי, הבאתי את הספר שלי, אמרתי לה: ‘גברתי, זה ספר שלי. אני מקווה שיעורר בך מחשבה’. נתתי לה מתנה”.
כמה זה קורה לך הרבה?
“הרבה. עכשיו קצת פחות. בהתחלה, כשהייתי צעירה, הייתי כועסת. והיום אתה אומר, אוקיי, מה הדרך הנכונה? לחנך אותם”.
יש שלושה יוצאי אתיופיה בכנסת. איך מתייחסים אליכם שם?
“אחד זה משה סלומון – זה משה, זה שם לא אתיופי. פנינה מהמחנה הממלכתי, גם זה לא שם אתיופי. ואני עם שם אתיופי. אז אחד מחברי הכנסת, כל פעם שרואה אותי: ‘שלום פנינה’. אני תופסת אותו: ‘לא, אני לא פנינה, אני צגה. בסוף אמרתי לו: ‘בוא נעשה הסכם. מהיום? תקרא לי משה סלומון. אם כל האתיופים אותו דבר – גם משה אתיופי. בזה נגמור.’ אז אני בטוחה שמאז לא שוכח”.
בואי נדבר על סלומון טקה. מה קרה שם?
“סלומון טקה נהרג על ידי שוטר. והדור הצעיר שלנו מאוד סובל מאלימות משטרתית”.
את פחדת שהילדים שלך יסתובבו בחוץ בגלל המשטרה?
“בטח. הייתי מדריכה אותם. דוגמה: אם שוטר ישאל אותך ‘תביא תעודה’, תבקש ממנו גם שיביא לך תעודה. ממש כאמא, הדרכתי את הילדים שלי איך להתמודד עם שוטר. הייתי באמת פוחדת”.
על זה העברת חוק מחיקת רישום פלילי?
“החוק הראשון שלי בכנסת. זה בתמיכה של שר המשפטים יריב לוין. הממשלה תמכה, החוק עבר”.
בואי נדבר על היימנוט. את מדמיינת מצב שילדה לבנה מבית רגיל מבוסס הייתה נעלמת באמצע הרחוב ופשוט המדינה הייתה חוזרת למצב תקין כאילו לא היה כלום?
“לא, לא. החברה הישראלית כולה צריכה לבדוק את עצמה. אם היא הייתה בת שלהם, הילדה נחטפה בעיניי, כי היא במרכז קליטה, במקום בטוח”.
את חושבת שאם היא לא הייתה ילדה אתיופית, המדינה הייתה משקיעה יותר מאמצים כדי למצוא אותה?
“אין ספק. גם החברה הישראלית-אזרחית היו מתגייסים מתנדבים. היינו רואים את התמונה שלה בעזריאלי. כל מהדורה היו פותחים בתמונה שלה. ראית איזושהי מהדורה טלוויזיה פתחו? שום דבר”.
היה דיון בוועדת עליה וקליטה על היימנוט. כמה חברי כנסת הגיעו?
“שלושה. שלושתנו יוצאי אתיופיה. רק יוצאי אתיופיה: אני, פנינה ומשה סלומון. לא עניין אף אחד אחר. כשאת רואה את זה, את נמצאת בכנסת ואת רואה שיש דיון על ילדה ישראלית שנחטפה, ובסוף מי שמגיע? שלושת חברי הכנסת האתיופים. אני אומרת להם בפרצוף: ‘תתביישו לכם. היינו שלושה'”.
בואי נדבר על זוגיות. כמה שנים את גרושה?
“וואו, עוד מעט 23 שנה”.
מה עם זוגיות?
“היה זוגיות נחמדה, אבל עדיין… זה הרבה פחות חשוב לי. היה לי חבר הרבה זמן – הוא אמריקאי”.
איך בעדה קיבלו את זה שאת יוצאת עם גבר לבן?
“אני לא מסתכלת ככה, אני עושה מה שטוב לי”.
הזוגיות עם גבר אתיופי היא שונה מזוגיות עם גבר לבן?
“כן. אבל אני מסתכלת על אהבה. מי שיכול להכיל אותי”.
מה את רוצה להגיד לסיום?
“בשירות צבאי אחוז גבוה מתגייסים ואחוז גבוה מהנופלים במלחמה מהעדה האתיופית. אנחנו ציונים, אנחנו מאמינים בזה. אפילו כשהלכתי לכולם לניחום אבלים, לא שמעת מישהו מתלונן כי אנחנו מרגישים שעשינו מה שצריך לעשות. הילדים שלנו נפלו למען המדינה”.
