“מעריב” שוחח עם אל”ם (מיל’) ד”ר משה אלעד, מזרחן, מומחה ללבנון ומרצה במכללה האקדמית גליל מערבי, אשר כיהן בעבר כמושל נפת צור ובינת ג’ביל ברצועת הביטחון. אלעד נותן מבט מעמיק על מצבה הנוכחי של לבנון וחיזבאללה, חצי שנה לאחר הפסקת האש שהושגה בתיווך אמריקאי בין ישראל לחיזבאללה.
אלעד פותח במבט כללי על ההסכם עצמו: “לאחר ארבעה-עשר חודשי לחימה, אושרה הפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה, בתיווך אמריקאי. ההסכם המילולי המבוסס על החלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006 נשמע פשוט בתכלית: הוא כולל את נסיגת ישראל מדרום לבנון, פריסת צבא לבנון לאורך הגבול, והחזרת כוחות חיזבאללה לאזורים צפונית לנהר הליטאני. אף שמדובר בשחזור של מתווה הפסקת האש מ-2006, הפעם צורף לו מנגנון פיקוח ואכיפה בראשות ארה”ב, שנועד למנוע התחמשות מחודשת של חיזבאללה ולוודא פירוקו הצבאי.”
אלעד מוסיף ומסביר על שיתוף הפעולה הבינלאומי: “ולא רק פיקוח אלא גם תיאום מעולה בין צוות אמריקאי הפועל בצפון ישראל לבין צוות דומה בבירות. המידע המודיעיני זורם הלוך ושוב, ולאחרונה נראו מחזות שמזמן לא נראו בחבל ארץ זה: צבא לבנון ממהר לבצע משימה של תפיסת נשק, מעצר חשודים, חקירת מחבלים וכליאתם.”
על מעמדה של לבנון והניסיון לפרק את חיזבאללה אומר אלעד: “בעוד שמדינת לבנון עשויה להרוויח מהפסקת האש ולצעוד לעבר שלב מדיני חדש ללא תלות איראנית, עולות תהיות על יכולתה של המדינה הלבנונית לאכוף את יישום ההסכם בפועל, ולפרק את חיזבאללה – גוף צבאי ופוליטי מבוצר המייצג את הקהילה השיעית במדינה.”
אלעד מתייחס לאירועים במלחמה עצמה: “במהלך הלחימה, ישראל ביצעה מתקפות נרחבות שנועדו לפגוע בתשתיות הצבאיות והאזרחיות של חיזבאללה ולפגוע בבסיס התמיכה שלו. אחד הרגעים המשמעותיים היה חיסולו של חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, על ידי ישראל. נסראללה, שנחשב לדמות סמלית ואסטרטגית, היה סמל לכוחו של הארגון. מותו הוביל לזעזוע עמוק בקרב השיעים בלבנון, אשר מצאו עצמם מתמודדים עם תחושת אובדן ואי-ודאות.”
לגבי הנזק שנגרם לארגון מסביר אלעד: “ישראל טוענת גם כי חיזבאללה איבד כ-80% מארסנל הנשק שלו. כמו כן, היא פגעה בתשתיות הכלכליות של הארגון, לרבות קרן ‘אל-קרד’ אל-חסן’ וערוצי תקשורת המזוהים עמו. ישראל הודיעה לא אחת כי המטרה היא ‘לשחרר את לבנון מהשפעת חיזבאללה ואיראן’. עם זאת, איראן לא נחלצה לעזרתו של חיזבאללה, וגם בעלות בריתה המקומיות שמרו על שתיקה. דבר זה עלול להוביל לקריסת הגוש השיעי בלבנון כפי שהתייצב מאז שנות ה-80.”
אלעד מתאר את המצב האזרחי בדרום לבנון: “התקיפות הישראליות גרמו לעקירת כ-1.3 מיליון תושבים, רובם שיעים, וחוללו הרס נרחב בדרום לבנון, בבקעת הלבנון ובפרברי ביירות. כתוצאה מכך, נוצר משבר הומניטרי כבד, שחושף את חולשתה המבנית של המדינה הלבנונית. רבים מהעקורים מתקשים לשוב לבתיהם שנחרבו, והמדינה אינה מסוגלת להתמודד עם אתגרי השיקום.”
עם זאת, אלעד מזהיר מפני מציאות מורכבת: “צריך להודות כי על אף הפגיעות הקשות, חיזבאללה לא הוכחד לחלוטין. כאן טמונה הבעיה. הארגון שומר עדיין על מבנהו הארגוני, נוכחותו הפרלמנטרית, והשפעתו החברתית בקהילה השיעית. עם זאת, הפגיעה בבסיס השיעי שלו עלולה להביא לירידה דרמטית במעמדו הפוליטי.”
בהקשר פוליטי ומדיני אומר אלעד: “ברור כעת כי קיימת הזדמנות לפירוק הדרגתי של מבנהו הצבאי של חיזבאללה, אך ממשלת לבנון נזהרת מאוד. ניסיון העבר מלמד כי חיזבאללה נוצר כתוצאה ממדיניות כוחנית. לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982, הארגון צמח תחת חסותה של איראן והפך לכוח משמעותי בשנים הבאות. כיום, הממשל הלבנוני חושש כי חיסולו הצבאי עלול להוליד גל חדש של התנגדות, שעלול להיות קיצוני יותר, פרנואידי יותר ואף מכוון כלפי פנים – קרי נגד יריבים פוליטיים בלבנון עצמה.”
אלעד מבהיר את הסכנות: “אחד הסיכונים הגדולים טמון בהעמקת הפילוג העדתי. חיזבאללה, ככוח שיעי מובהק, הביא לכך שהעימות האחרון העמיק את הקרע בין העדות. אך למרבה הפלא, בתוך לבנון נרשמה גם סולידריות מסוימת – מה שמעיד כי יש עדיין סיכוי לחזון מדינה אחת מלוכדת.”
בהמשך הוא מזהיר: “כדי לשמר מגמה זו, גופים בינלאומיים ואישי ציבור מזהירים מפני הסתה עדתית, שעלולה להרחיק את השיעים מהמרחב הלבנוני הכללי ולהחריף את הסכסוך הפנימי.”
המתח בתוך הקהילה השיעית ודרכי הפעולה העתידיות “בשלב זה, חיזבאללה בוחן מחדש את דרכו. אף שהוא מצהיר על עמידה איתנה מול ישראל, מעמדו הציבורי התערער, ובקרב רבים – כולל שיעים – גובר הקול הקורא לפירוק נשקו ולהפסקת מעורבותו במלחמות אזוריות, כמו התמיכה בעזה. ההתנגדות הקולנית לחשיפת לבנון לעימות נוסף עם ישראל ממחישה את עומק השינוי במערכת היחסים בינו לבין הקהילה השיעית עצמה.”
אלעד מוסיף על תפקידו של הנשיא ג’וזף עון: “בתדרוכים פנימיים מורה הנשיא לפרק את הארגון השיעי בזהירות – תוך הימנעות ממדיניות משפילה שתוביל להקצנה נוספת.”
לגבי הדרך להבטחת יציבות בלבנון מסביר אלעד: “כדי להבטיח יציבות, יש בלבנון רבים הקוראים להתמקד ביישום הסכם טאיף מ-1989. ההסכם קבע כי יהיה פרלמנט שוויוני (50% נוצרים, 50% מוסלמים) במקום הרוב הנוצרי שהיה לפני המלחמה. ההסכם שומר על השיטה הקונפסיונלית (חלוקה עדתית של משרות השלטון), אך מנסה לאזן את חלוקת הסמכויות בין העדות, למשל, הסמכויות של נשיא הרפובליקה (מרוני) צומצמו, ראש הממשלה (הסוני) קיבל סמכויות ביצוע רבות יותר ויושב ראש הפרלמנט (שיעי) המשיך להחזיק בסמכויות חקיקה.”
הוא מדגיש את הסעיף הקריטי: “הסעיף החשוב בהסכם קובע כי ‘יפרקו כל המיליציות הלבנוניות והחזרת המונופול על הנשק לידי המדינה בלבד’. חריגות מסוימות ניתנו זמנית למיליציות שהתנגדו לישראל בדרום לבנון (כגון חיזבאללה) – דבר שהפך עם הזמן למנגנון קבע.”
על צבא לבנון אומר אלעד: “בלבנון יש קונסנזוס שצבא לבנון – המוסד הלאומי היחיד שזוכה עדיין לאמון הציבור – צריך לתפוס את מקומו כמגן הבלעדי של הגבול הדרומי. תהליך זה חייב להיעשות במקביל לשיקום נרחב של האזורים שנפגעו, ולקידום רפורמות כלכליות ומבניות שיחזירו את אמון הציבור במוסדות המדינה.”
לסיכום אלעד מסכם תמונה מורכבת: “הפסקת האש עשויה לסמן תחילתו של עידן חדש עבור לבנון – עידן שבו המדינה תשוב ותבסס את ריבונותה, חיזבאללה יאבד מכוחו הצבאי, והמרחב הפוליטי יתבסס על שותפות לאומית רחבה ולא על דיכוי או כפייה. עם זאת, על מנת לממש את הפוטנציאל הזה, יש צורך בהובלה פוליטית אחראית, במאמץ בינלאומי עקבי ובתהליך שיקום עמוק, כלכלי וחברתי. חלון ההזדמנויות שנוצר הוא אמנם צר.”
“ההסכם שהושג בתיווך אמריקאי הביא להפסקת הלחימה, אך יישומו המלא טרם הושלם. כוחות צה”ל, שהיו אמורים לסגת תוך 60 יום, נשארו במובלעות מסוימות בדרום לבנון בשל חוסר יכולתו של צבא לבנון לאכוף את ההסכם באופן מלא. מנגד, חיזבאללה, למרות פגיעותיו הקשות במלחמה, לא פורק מנשקו, ויש חשש מהתארגנות מחדש של תשתיות טרור, במיוחד באזורי הדרום והבקעה.”
בהיבט הכלכלי מצביע אלעד על הקושי העצום: “המצב הכלכלי בלבנון נותר קשה. המדינה מתמודדת עם חובות כבדים, אינפלציה גבוהה ואובדן משרות. ההערכות מצביעות על נזק של מיליארדי דולרים, כולל הרס של כ-50 אלף דירות. הקושי במימון שיקום התשתיות מקשה על תהליך ההתאוששות.”
