כמו בכל תחום, גם בקולנוע חשוב לזכור את המצווה “והדרת פני זקן”. תמיד דוחה אותי לקרוא ביקורות מתנשאות ומזלזלות על יוצרים ותיקים, בעיקר כאלה שקוראות להם לפרוש. אם הם רוצים להמשיך לביים – שימשיכו. מי אתם שתחליטו בשבילם? לדעתי תמיד צריך לחשוב פעמיים לפני שקוטלים מישהו, ואם זה במאי שבחיים לא נלמד את מה שהוא כבר הספיק לשכוח, מוטב לחשוב שלוש או ארבע פעמים. אם היד שלכם לא רועדת לפני שאתם מדברים סרה בקלינט איסטווד, אתם חצופים.
לכן ניגשתי ביראת כבוד ל”אלטו נייטס”, שעלה כאן לאקרנים בשבוע שעבר. יש הרבה סיבות לכבד אותו. הבמאי הוא בארי לווינסון, בן 82, שפעיל מאז שנות ה־80 וחתום על קלאסיקות כמו “בוקר טוב, וייטנאם” ו”איש הגשם” זוכה האוסקר; הצלם הוא דנטה ספינוטי, בן 81, שהיה מועמד לפסלון על הצילום של “המקור” ו”סודות אל־איי”, וב”Manhunter” היה חתום על אחת מעבודות הצילום המדהימות בכל הזמנים; והתסריטאי הוא ניקולס פילג’י, שחתום בין השאר על התסריט של “החבר’ה הטובים”, מסרטי הגנגסטרים הגדולים בכל הזמנים.
אם לא די בכך, כוכב הסרט הוא לא אחר מאשר רוברט דה נירו, שכיכב כמובן באותו “החבר’ה הטובים”, ומיותר להציג אותו ואת הרקורד שלו. לצידו מככבת כאן דברה מסינג, שגם כבודה במקומה מונח, ומעבר לפועלה הטלוויזיוני והקולנועי מגיע לה מעמד של קדושה בגלל הפעילות האמיצה שלה נגד חמאסניקים ואנטישמים אחרים.
במלאכה עסקו עוד כמה שמות מכובדים, וכל אלה מציגים בפנינו את סיפור היריבות בין ויטו ג’נובזה ופרנק קוסטלו, שניים מהמאפיונרים הבולטים באמריקה של שנות ה־50, שהיו סחבקים ואז הפכו ליריבים מרים, כולל כמובן ניסיונות התנקשות. הגימיק הוא שדה נירו מגלם את שניהם – שטיק שכבר בשנות ה־90 הפך נדוש למדי. מסינג, אם תהיתם, מגלמת את זוגתו היהודייה של קוסטלו, בתפקיד מיותר, חסר נפח ובשר.
ולגבי דה נירו: הלוואי שיכולתי להגיד שזה אחד התפקידים הגדולים שלו. מעבר לכך, הלוואי שיכולתי להגיד שלווינסון מוכיח כי כוחו עוד במותניו. הלוואי שיכולתי לומר כי “אלטו נייטס” ממחיש שז’אנר המאפיה חי ובועט – אבל למרבה הצער, זה לא המצב. מדובר בסרט כושל מכל בחינה, ולא פלא שהתרסק בקופות בארצות הברית.
כפי שכתבו ב”אינדי ווייר”, האפוס הזה נמשך כשעתיים, ואין בו רגע מעניין אחד. הוא נראה כמו גרסה ארוכה באופן תמוה של סצינת הסיום של “האירי”, שגם בו כיכב כמובן דה נירו. יש בו כל הקלישאות האפשריות של ז’אנר סרטי המאפיה, ואין בו טיפה של שאר רוח.
הוליווד נוטה להציג איטלקים־אמריקאים בצורה סטריאוטיפית ומבזה, וזה נכון במיוחד גם פה. לווינסון היהודי ופילג’י האיטלקי שילבו כאן כמה שורות דיאלוג שמשתמע מהן כי התרומה היחידה של האיטלקים לתרבות האמריקאית הייתה פשע מאורגן. מה שכן, לפחות המשפטים הללו מצליחים למשוך את תשומת לבו של הצופה המנומנם. שאר הסרט מרדים ומשמים בצורה לא רגילה.
זו לא התקופה הטובה בקריירה של דה נירו, שלא מזמן ראינו אותו מככב ב”יום אפס”, סדרה זניחה ומיותרת במיוחד של נטפליקס. לפעמים די בנוכחות ובכישרון יוצאי הדופן שלו כדי לרומם את הפרויקטים הסתמיים ביותר, אבל לאחרונה הוא לא מצליח בכך, וגם פה הוא נכשל.
במקרה של דה נירו, לפחות ברור שנראה אותו בעוד הרבה פרויקטים עתידיים. במקרה של לווינסון ושאר בעלי המלאכה הוותיקים, זה לא בטוח בכלל. ייתכן ש”אלטו נייטס” הוא שירת הברבור שלהם, וזה מה שהופך את הכישלון האומנותי והמסחרי שלו לעצוב כל כך.
