סדרת הדרמה “התנתקות” של כאן 11 מבקשת להחזיר אותנו 20 שנה אחורה אל אחד הרגעים המטלטלים ביותר בתולדות החברה הישראלית: פינוי גוש קטיף וצפון השומרון בקיץ 2005. חמישה פרקים בלבד, אבל עולם שלם של זיכרונות, קונפליקטים ופצעים פתוחים שנשארו בלי מענה במשך שני עשורים.
למרות שההתנתקות הייתה מהלך שהשפיע עמוקות על פני החברה והפוליטיקה הישראלית, זו הפעם הראשונה שבה נכתבת ועולה למסך סדרת דרמה שמעמידה במרכז את נקודת המבט של מי שנעקרו מביתם. את הסדרה יצרה חוה דיבון, היוצרת של “סרוגים”, יחד עם הבמאי לייזי שפירא והמפיק רם לנדס. הם מגיעים מתוך לב החברה הדתית-לאומית, ומכירים מקרוב את השבר, אך גם מנסים להציע הצצה מורכבת יותר.
הסדרה מתמקדת בתא”ל שילה מאז”ה (עמוס תמם), מפקד מבצע ההתנתקות, חובש כיפה סרוגה, שנאלץ לקחת על עצמו את אחד התפקידים הרגישים והמורכבים ביותר בתולדות צה”ל. ההחלטה שלו לבצע את המשימה אינה טקטית בלבד, אלא קריעה פנימית. הוא מוצא את עצמו בין נאמנותו למדינה לבין נאמנותו למשפחתו, לחבריו, לקהילה שממנה בא.
אשתו נעמה (דינה סנדרסון) מתנגדת נחרצות למהלך, אחותו עידית (שני קליין) ובעלה מאיר בנו את ביתם בגוש קטיף, ובנו לביא (עידו אליאלי) מוצא את מקומו דווקא בין הדיונות של הגוש. המורכבות מתעצמת מול סגנו, אבינועם ברנר (אוהד קנולר), קיבוצניק שגדל על ערכי השמאל, שמביט על המתנחלים דרך עדשה שונה לחלוטין ומתעמת עם האמפתיה שמגלה המפקד כלפיהם.
מעבר לוויכוח הפוליטי הנצחי, תוכנית ההתנתקות של שרון עוררה אז ויכוח לשוני בנוסף: “הינתקות או התנתקות?”, אז שתי הצורות תקינות, אך יש הבדל דק ביניהן. “התנתקות” היא שם הפעולה של השורש נת”ק בבניין התפעל, והיא שגורה ויומיומית יותר. לעומתה “הינתקות” היא שם הפעולה של אותו שורש בבניין נפעל, בעלת משלב גבוה יותר.
גם המשמעות משתנה: כשמשהו “ניתק ממקומו”, הפעולה נתפסת כפסיבית, כמעט מקרית. לעומת זאת, כאשר משהו “מתנתק”, מדובר לרוב בפעולה אקטיבית, של מי שבוחר בכך. לכן הבחירה במילה “התנתקות” כשם הסדרה איננה מקרית, היא מחברת בין הפוליטי לאישי, בין הנרטיב הלאומי לבין תחושת אובדן פנימית.
כמו ב”סרוגים”, היוצרים לא עסוקים בשאלה הפוליטית “האם ההתנתקות הייתה נכונה” אלא שואלים מה זה עשה לאנשים שבפועל היו שם. המיילדות בבית החולים אחרי שסירבו לעבוד עם אשתו של מפקד “הגירוש” או כיצד נראים חיילים צעירים שמתאמנים עם בובות תינוקות במשקל אמיתי כדי להיערך לרגע שבו יצטרכו להוציא ילדים מהידיים של ההורים (דבר שעד היום נשמע לי טראומטי). איך מרגישים בני נוער העומדים מול כוח צבאי שמגיע “מטעם המדינה שלהם”.
אחת הסיבות שהסדרה נוגעת כל כך היא שהיא מגיעה אחרי 20 שנה בתקופה שבה הסיפור כמעט נעלם מהשיח הציבורי ואז חזר לעדנה מחודשת לאחרונה בכתבות, בגופי תקשורת שונים ובפודקאסטים. בזמנו שרת החינוך יולי תמיר אמרה שהציבור ישכח את ההתנתקות “תוך שבועיים”. ואכן, עבור חלקים נרחבים בישראל, הזיכרון התעמעם, אבל עבור מי שחיו שם, הכאב נשאר חי והפצע עדיין צורב.
כמי שהיה ילד בזמן ההתנתקות, אני מוצא את עצמי בזמן הצפייה, מתעמת עם זכרונות שהודחקו. לא הבנתי אז, למה כל הרכבים של המשפחה שלי נשאו סרטים כתומים, איך ישראלים כמוני, חיו בתוך עזה, מה זה כל אלפי הסטיקרים האלה, או למה ילדים בגילי דפקו לנו בדלת וביקשו מההורים שלי “לא לגרש אותם”. הסדרה מחזירה את התמונות האלו, חיות ובוערות, ומביאה איתה עצבות ודכדוך, כאילו לא עברו שני עשורים. הפתיח עשוי מקטעי ארכיון של “הגוש” וכך גם המון קטעי מעבר בסדרה. יש לציין שמוזיקת הנושא שהלחין דניאל זמיר, כל כך עדינה ורגישה.
בשורה התחתונה: “התנתקות” היא דרמה ישראלית חשובה ומומלצת למי שרוצה להבין אותנו טוב יותר. היא אינה רק סדרה על העבר. היא לגמרי סדרה על ההווה המציגה כיצד קונפליקטים לא פתורים ממשיכים לעצב את הזהות הישראלית, במיוחד בעידן שבו השיח הציבורי הופך מקוטב יותר ויותר וכל מה שאנחנו מקווים הוא לפיוס.
“התנתקות” עלתה בכאן 11 ובכאן BOX ותשודר בימי שני ורביעי
