ה’, סא”ל (מיל’) טייס קרב ותיק בטייסת F-15, בן 50, נשוי ואב לשלושה – נמנה עם אנשי צוות האוויר שמשתתפים במערכה נגד איראן. הוא שותף לתקיפות בעומק שטח האויב במסגרת מבצע “עם כלביא”. בראיון נדיר עם “מעריב” הוא משתף בחוויה האישית, בהיערכות הארוכה ובמורכבות המבצעית של התקיפות המעמיקות ביותר שביצע חיל האוויר.
“זה אירוע משמעותי. כשאתה יוצא למלחמה מול איראן, זו תחושת אחריות אדירה”, הוא אומר. “אנחנו נערכים לזה הרבה מאוד שנים, וזה רגע מרגש. יש הרבה אי-ודאות ורצון לבצע את המשימה בצורה מושלמת. אתה מבין שאתה לא טס רק בשביל עצמך, אלא בשביל המדינה כולה”.
סא”ל ה’ לא שיתף את משפחתו בפרטי התקיפה המתוכננת. “לא דיברתי עם המשפחה לפני, כי היה חשוב לשמור על ההפתעה. אבל כמובן שאתה נושא אותם איתך – יש התרגשות, גם דאגה. רק אחרי הנחיתה, מתקשרים להרגיע שהכל בסדר”.
במהלך הריאיון, ה’ מדבר בקור רוח, בלי דרמטיות יתרה. “בסופו של דבר, זו עבודה קבוצתית. כל הטייסת פועלת יחד. אנחנו תוקפים כמה פעמים ביום – מערכי אש, מתקני גרעין, מטרות צבאיות שמאפשרות שליטה בשטח ומטרות פיקוד ושליטה. לכל משימה יש חשיבות מכרעת במערכה כולה, ואנחנו מודעים לכך”.
לדבריו, המוכנות הייתה גבוהה: “אנחנו נמצאים במילואים מזה זמן, ומוכנים מבצעית זמן רב לפני הפקודה. ברגע שהגיע האישור – יצאנו לדרך. יש פה מאמץ אדיר של חיל האוויר, מכל גפיו: טכני, מודיעין, תכנון, ולבסוף צוותי האוויר. בלי שיתוף הפעולה הזה – שום דבר לא קורה. זו עבודה של מאות אנשים – לא של יחידים”.
על אף האינטנסיביות, מקפידים בטייסת על זמני מנוחה. “אלו משימות ארוכות, שדורשות ריכוז גבוה. מנהלים את זה כך שכולם יוכלו להשתתף בלי לשחוק את עצמם. הדריכות צריכה להישמר מהרגע הראשון ועד לחזרה לנחיתה. חיל האוויר מנהל את הקצב באופן מוקפד ומקצועי מאוד”.
סא”ל ה’ מדגיש את המורכבות: “תקיפה באיראן היא לא כמו בעזה או לבנון – זו טיסה של חמש שעות, עם אתגרי תדלוק, מרחק, ומזג אוויר משתנה. אתה צריך להתמודד עם שינויים בזמן אמת ולוודא שכל פצצה פוגעת במטרה. אם אני מחמיץ – אזרחי ישראל עלולים לספוג מטח נוסף. האחריות כבדה מאוד. אין מקום לטעויות”.
הוא משתף שזו הפעם הראשונה שהוא משתתף במערכה רחבה מול איראן, אך היא לא הפתיעה אותו. “האיומים מצד איראן ליוו אותנו שנים. התאמנו לתרחיש הזה שוב ושוב. המערכות השתנו, תכניות עודכנו, והכנו את עצמנו ליום הפקודה. ידענו שזה עלול לקרות – היינו מוכנים לזה”.
לצד ההכנה הפיזית, גם ההכנה המנטלית משמעותית. “יש אימונים, תחקירים, דגש על מוכנות פסיכולוגית. אתה חייב להיות חד, ממוקד, מוכן לכל תרחיש. בכל משימה אתה חושב על שלושה דברים: ביצוע מדויק, תגובה לאיומים בלתי צפויים, וחזרה בשלום. זה נשמע פשוט – אבל זה דורש שליטה מנטלית מוחלטת”.
הוא מתאר את הדינמיקה בתום גיחה: “כשחוזרים – יש חיבוקים ולחיצות ידיים, אבל מיד מתכנסים לתחקיר. בודקים מה בוצע, האם היו טעויות, אילו מטרות נפגעו, ומה צריך לשפר. המידע הזה מועבר לטייסים בגיחות הבאות. התחקיר הוא חלק בלתי נפרד מהצלחת המבצע כולו – הוא מה שמבטיח שיפור מתמיד”.
על שיחת הטלפון הביתה הוא אומר: “הם לא היו בסוד העניינים. אחרי הנחיתה אני אומר שהכל בסדר. מעבר לזה, אין צורך לפרט – כולם כבר יודעים לאן אנחנו טסים ומה אנחנו עושים. עדיף לדבר כמה שפחות. זה לא רק עניין ביטחוני – זה גם עניין רגשי. צריך לדעת להפריד בין העולמות”.
סא”ל ה’ משתף גם באורח החיים הייחודי של טייסי מילואים בעידן שלאחר השבעה באוקטובר. “אנחנו חיים בשתי מערכות: אזרחית וצבאית. תקופות של רצף מילואים, חזרה לשגרה ואז שוב התייצבות. בהתאם למהלכי המלחמה, חוזרים לתקופות ממושכות או קצרות – בעיקר בצפון מול חיזבאללה, ועכשיו גם באיראן. אתה חי בין שתי מציאויות במקביל – ומתרגל לזה”.
לשאלה אם הופתע מרמת הביצוע של חיל האוויר במבצע, הוא משיב בביטחון: “היינו מוכנים. גם מנטלית וגם מבצעית. אני גאה בטייסת ובכל המעגלים שסביבנו. התיאום, הביצוע, השקט המבצעי – הכל עבד. הייתי מוכן לספוג יותר קושי, אבל ההכנה הביאה לתוצאה טובה מאוד. זו זכות לשרת, כל עוד צריכים אותנו – נהיה כאן. כולנו חשים את גודל הרגע”.
סא”ל ה’ מדגיש את התרומה של צוותי הקרקע למבצע: “אנשים מהגף הטכני עושים פלאים – בלעדיהם שום דבר לא היה קורה. הם מוודאים שהכל עובד, שכל חימוש מחובר נכון. גף הטיסה מביא את המודיעין ונתיב הטיסה. לנו נותר לבצע. אבל זה תלוי בכל אחד מהם. זו מערכת שעובדת כמו שעון שוויצרי”.
על הקשר הבין-דורי בטייסת הוא אומר: “לאורך השנים נפגשנו ולמדנו מהדורות הקודמים – מהטייסים שנלחמו במלחמות ישראל. המסר שתמיד הועבר הוא: להתכונן כאילו מחר יוצאים לקרב. אני מתכונן לרגע הזה כבר מעל עשרים שנה – ועכשיו זה קרה”.
גם אחרי הנחיתה, העבודה לא מסתיימת. “מיד אחרי שנוחתים – מתכנסים. יש תחקיר, יש העברת מידע, עדכונים למטה הפיקוד. רק אחרי כל זה – מתקשרים הביתה. רק אז אתה יכול לשחרר קצת ולהבין שהמשימה הושלמה. אבל מהר מאוד מתכוננים שוב – המשימות לא נגמרות”.
