לזירות ההרס הבלתי נתפס שמותירים אחריהם הטילים הבליסטיים של איראן יש מי שנכנסים ראשונים, עוד לפני שידוע מה בדיוק קרה שם. החבלנים של משטרת ישראל, אנשי מערך החבלה, פועלים תחת אש, בתוך בניינים שהתמוטטו, בין נפלי תחמושת. מאז תחילת המערכה נגד איראן ניצבת היחידה הזו בקו הראשון של העורף, במציאות חדשה ומסוכנת מאי פעם.
מערך החבלה של משטרת ישראל, שהוקם בשנת 1975, פרוס בפריסה ארצית. מדובר בשוטרים בוגרי שירות קרבי בצה”ל, שעברו הכשרה ייעודית ומפרכת בבית הספר לחבלה של משטרת ישראל, ומשרתים שירות ארוך טווח שבמהלכו הם צוברים ניסיון מבצעי עשיר.
הריאיון עם יוני גורבן (39) וצחי אלבז (35), חבלני משטרה במחוז תל אביב, שפועלים בכל גוש דן, נדחה כמה פעמים מפני שבכל מועד שבו קבענו לשוחח היו נפילות טילים, והשניים מיהרו למלא את תפקידם בזירות – בתל אביב, ברמת גן, בבני ברק, באזור, בראשון לציון, בחולון ובעוד מקומות. בסוף תפסתי אותם, כמה שעות לפני מטח טילים נוסף, לשיחה על המקצוע, על האתגרים ועל החוויות האישיות בזירות ההרס שבהן הם פועלים בימים אלה.
מורכב מנטלית
“מאז פרוץ המבצע ‘עם כלביא’ עברנו לעבוד סביב השעון, עובדים כמעט כל יום בשבוע, במשמרות של פלוס מינוס 12 שעות, תלוי באירועים ובמה שנדרש מאיתנו”, מספר יוני גורבן. “מאז 7 באוקטובר נערכנו לסיפור הזה, של זירות מורכבות, כולל הדיבור על נפלים שעלולים להתפוצץ, זה משהו שאנחנו מכירים וערוכים לו. בכל זירה שאנחנו מגיעים אליה, העבודה העיקרית שלנו היא לראות אם אין שם משהו שעלול לסכן את הציבור. אם אנחנו מזהים דבר כזה בזירה, אנחנו מתחילים לעשות פעולות כדי לטפל, במטרה למנוע את הפיצוץ או הנזק. בסופו של דבר אנחנו מתעסקים פה בזירות אורבניות שאנחנו רגילים אליהן ביומיום. אבל עכשיו, בימים האחרונים, זו עבודה תוך ירי טילים אינטנסיבי, וזה שונה, בייחוד כשמדובר בהרס גדול, שלא ראינו כמותו, הרס שתופס אותנו באזורים שאנחנו כל היום מסתובבים בהם וגם גרים בהם”.
במה אתם מתעסקים בזירות האלה?
“נפלים, חלקי יירוט, דברים שיכולים להתפוצץ גם כשנראה שהם לא מסוכנים. גם משהו שנראה כמו חתיכת ברזל עלול להכיל חומרים מסוכנים, ואנחנו מגיעים ומטפלים בו בזירה עצמה”.
“בסופו של דבר, הייעוד שלנו הוא להציל חיי אדם”, מוסיף צחי אלבז. “המשפט הזה אינו קלישאה, אנחנו חווים את זה ביומיום, גם באירועים פליליים וגם באירועי פח”ע. ובטח כיום, באירועי הטילים האיראניים. האתגרים שאנחנו חווים, ואני חושב שכל שוטר יעיד על זה, הם שאתה חייב להיות במאת האחוזים שלך בזירה עצמה. מצד אחד, להסיר איומים בסריקות, כמו שיוני אמר, ולהיות קשוב לכל אזרח שרואה ברחוב חתיכת מתכת, שמבחינתנו יכולה לגרום להרוגים, לפצועים, לנזק רב. מצד שני, האתגר הוא הצלת חיי אדם פיזית – לסייע לכוחות החילוץ, להוציא מההריסות תינוקות וילדים. כל זה לפעמים מורכב מנטלית, ואנחנו צריכים להיות ערוכים לזה, גם למראות קשים. אני חושב שכחבלנים אנחנו מקבלים את הכלים להתמודד עם הסיטואציות האלה, ובסופו של דבר אין מישהו אחר שיכול לעשות את זה”.
ספרו לי על חוויה אישית, רגע בלתי נשכח מאחת הזירות האחרונות שבהן פעלתם.
אלבז: “כולם מדברים על זירות ההרס בבת ים ובחולון, שגם בהן הייתי, אבל אני רוצה לדבר על זירה אחרת, קטנה יחסית, באזוּר. הייתה נפילת טיל באחד הבתים שם, והגעתי בין הראשונים לזירה. ראיתי חדר שינה ומיטת תינוק, שהטיל פגע ממש מעליה. נכון, זו לא אחת מהזירות שחילצנו בהן אנשים מבין ההריסות, לא היה פה הרס המוני, אבל זה עשה לי קווץ’ בלב, רק מהמחשבה שאם אותם הורים לא היו מקשיבים להנחיות פיקוד העורף ולא היו נכנסים עם התינוק לממ”ד היינו בטרגדיה גדולה כי כל הרגבים והאבנים שנפלו מהתקרה פשוט גמרו את מיטת התינוק. לא היה להורים ולילד סיכוי לשרוד. העובדה שהעורף מקשיב להנחיות פיקוד העורף נותנת אוויר לנשימה גם לנו, לכוחות החילוץ ולשאר הכוחות בשטח, ומאפשרת לנו להיכנס לזירה ולעבוד בצורה בטוחה יותר. כשיש גורם אנושי שנמצא ליד אובייקט מסוכן, זה מעלה את רמת הקושי שלנו עשרות מונים”.
גורבן: “אני רוצה לספר על אחת מהזירות הראשונות שנתקלנו בהן, בתל אביב. קודם כל, היה העניין הראשוני של לראות את ממדי ההרס. הגענו לזירה וראינו ממדים אחרים לגמרי ממה שהיינו רגילים לראות. אחרי שכבר סיימנו את העבודה ועמדנו לצאת, ניגשה אליי אישה מבוגרת מאחד הבתים שנהרסו לחלוטין, ואמרה לי: ‘תשמע, אין לי בית. מה אני אמורה לעשות?’. כיוון שאנחנו כבר למודי ניסיון מכל האירועים שקרו מאז 7 באוקטובר, ישבתי איתה כמה דקות, הסברתי לה מה היא צריכה לעשות, עם מי לדבר, מי יכול לסייע לה והרגעתי אותה שיהיה בסדר. גם זה חלק מהעבודה שלנו. אנחנו כל יום פוגשים אוכלוסייה, מדברים עם אנשים ועוזרים למי שאנחנו יכולים, ברגע שיש לנו את התנאים המתאימים לזה. זה חלק מהתפקיד שלנו כשוטרים”.
אלבז: “בסופו של דבר אנחנו אנשי מקצוע. אנחנו מטפלים במטעני חבלה, ברכבי תופת, בפיגועים של מחבלים מתאבדים, במטענים שהיו בכלי רכב ובגרמי מדרגות, אבל הרגע הזה, שבו אתה מסייע לאדם מבוגר או צעיר, ואתה נותן לו את המענה האנושי, זה רגע אחד מעבר ליכולת שלך כאיש מקצוע. זה רגע גדול. כשאנחנו נותנים ביטחון לאזרח, וגורמים לו להבין שברגע שאנחנו בזירה הוא בטוח, ולא יקרה לו שום דבר רע, זה רגע גדול בשבילנו, כחבלנים”.
אסור לגעת
הקשר עם התושבים בזירות הנפילה משמעותי מאוד לשני החבלנים. “אני יכול להגיד לך שכל אזרח שנמצא במצוקה בזירת הרס, ורואה איש ביטחון, לצורך העניין, חבלן, הוא בשבילו באותו רגע מלאך משמיים שבא להציל אותו”, אלבז אומר ומוסיף, “מבחינתי ומבחינת יוני, לאדם הזה לא יקרה כלום. ברגע שנגענו בו, אנחנו לא עוזבים אותו עד שאנחנו מביאים אותו למקום מבטחים. אנחנו נסכן את החיים שלנו בשביל להציל חיי אדם, וזה קורה כל יום. זו המהות שלנו. בשביל זה אנחנו קיימים. לפעמים אנחנו, כיחידת חבלנים, לא זוכים לפרסום בתקשורת על העשייה שלנו”.
עוד הוא אומר: “זה לא משהו מתוקשר או מצולם כי תמיד זירות חבלה הן זירות מבודדות כדי שאף אחד לא ייפגע במקרה שיהיה שם פיצוץ. אבל בסופו של דבר, במקצוע הזה, אתה מסיר סכנות מרש”קים (ראשי קרב) של מאות קילוגרמים, מפצצות מצרר טיל משולב. וחשוב להגיד שבנוסף לנטרול מטעני חבלה ופצצות, יש הרבה סכנות של בלוני חמצן, חומצות, גזים רעילים מאותם מנועים וחלקי רקטות. אתה חייב להגיע לזירה ולהרחיק את האנשים, גם אם זה לא נראה להם מסוכן”.
גורבן: “אנחנו נעזרים בהרבה כוחות מסביב כדי להרחיק את האוכלוסייה מהזירה – בשוטרים, בגורמי חילוץ והצלה, באנשי מד”א ובגורמי עירייה. בדרך כלל, כשאנשים רואים בעיניים מה שקורה בזירות כאלה, הם ממושמעים ולא מתווכחים עם אף אחד. אנחנו יודעים להסביר להם בדיוק מאיפה הסכנה ולאן להתרחק. אף פעם לא נוצר מצב שאנשים מתנגדים, או עושים בעיות, בטח לא בזירות הרס כמו אלה שאנחנו רואים עכשיו”.
“הציבור חייב לדעת, ואני מדגיש שוב, שאסור לו לגעת בשרידי מיירטים וטילים כי יש בשרידים האלה חומרים רעילים ומסוכנים, ובחלקם גם חומרי נפץ”, מוסיף אלבז. “כל מי שרואה ברחוב נפל או חתיכת ברזל חשודה צריך לדווח מיד למוקד 100 של המשטרה, ואנחנו נגיע להסיר את האיום. כבר קרה לנו מאז 7 באוקטובר שאנשים נגעו ביד בחתיכות ברזל ונפגעו, כי היה בהן חומר נפץ. אסור להקל בזה ראש, זה לא משחק”.
גורבן ואלבז מבקשים לשבח גם את העורף האישי שלהם, משפחותיהם התומכות שמאפשרות להם לבצע את תפקידם. “אני נשוי ואב לשלוש בנות”, מספר גורבן, “ובכל התקופה הזו, מאז 7 באוקטובר וביתר שאת עכשיו, כל הנטל נופל על אשתי, שצריכה לג’נגל. בגלל הצורך שלי להיות בעבודה אין לי יכולת להיות בבית, וכשאני בבית אני מנסה לנוח קצת בין משמרת למשמרת. אשתי נותנת לי את הגב החזק. היא מקבלת את המקצוע שלי בצורה הכי טובה שאפשר, וזה עוזר לי לעבור את התקופה הזו בפן המקצועי ובפן האישי. היא עוזרת לי במה שהיא יכולה, ואני מאמין שנעבור את זה ויהיה בסדר. עד כה המשפחה שלי החזיקה מעמד יפה. צריך להחזיק מעמד עד שכל האירוע ייגמר, ואז נוכל לחזור לשגרה שלנו”.
“אני כרגע רווק, אז אין לי אישה וילדים לדאוג להם, אבל יש לי משפחה חמה שנותנת לי את החיבוק והחיזוק וההכלה שאני צריך”, אומר אלבז. “כל המשפחה שלי מורכבת מאנשי כוחות הביטחון, אז זו מעין שגרה אצלנו. השקט והתמיכה שיש בבית הם האוויר הכי גדול שאני יכול לקבל כדי להמשיך לעבוד, גם כשמאוד קשה וגם כשמדובר בהמון שעות עבודה. בסופו של דבר, אני שואב מהמשפחה שלי את הכוח שלי ויודע שאני עושה משהו טוב למען ביטחון המדינה ומציל חיי אדם. זו זכות גדולה עבורי”.
