32 שנה אחרי שביים את “פארק היורה” המקורי, סטיבן ספילברג חוזר שוב כמפיק הראשי של “עולם היורה: חיים חדשים” (Jurassic World: Rebirth). החזרה לעולם הדינוזאורים היא הזדמנות להיזכר במסע הקולנועי של האיש שלימד אותנו לפחד מהמים (“מלתעות”) ולבכות מחייזרים (“אי.טי. – חבר מכוכב אחר”). הנה 10 הסרטים שהגדירו את הקריירה שלו.
10. Empire of the Sun / אימפריית השמש (1987)
כריסטיאן בייל, שהיה אז בן 13 בלבד, זכה בתפקיד פריצת הדרך שלו אצל ספילברג – ילד בריטי מפונק שהופך לשורד במחנה שבויים יפני במלחמת העולם השנייה. הפקת הסרט הייתה הפעם הראשונה שבה אולפן הוליוודי קיבל אישור לצלם בסין מאז המהפכה הקומוניסטית ב-1949. חלק מהצילומים נערכו גם בספרד, במתקנים צבאיים ישנים. הסרט, המבוסס על הרומן האוטוביוגרפי של ג’.ג. באלארד, עסק בנושא של אובדן התמימות בזמן מלחמה.
ליהוק הילד היה אתגר עצום: צוות ההפקה ראיין כ-4,000 ילדים לפני שמצא את כריסטיאן בייל, שהיה אז בן 12 בלבד. בייל עצמו סיפר בראיונות שחשב שהוא רק “עוד אודישן”, ולא באמת האמין שייבחר. הבמאי הקודם שהיה אמור לביים את הסרט, דיוויד לין (שביים את “לורנס איש ערב”), עזב את הפרויקט כי הרגיש שהתסריט לא מתאים לו, וכך ספילברג נכנס להפקה.
למרות שהסרט לא זכה להצלחה מסחרית גדולה, הוא נחשב לאחת היצירות השאפתניות והבוגרות של ספילברג. רבים רואים בו גשר לעבודותיו המאוחרות יותר של ספילברג על נושא המלחמה, כולל “רשימת שינדלר” ו”להציל את טוראי ריאן”.
9. The Fabelmans / הפייבלמנים (2022)
בגיל 76, ספילברג יצר את סרטו האוטוביוגרפי הראשון, שמבוסס בהשראת ילדותו וחייו, ומתאר את אהבתו לקולנוע. הרעיון התחיל כבר בשנות ה-90, אחרי שספילברג סיפר לעיתונאית מהניו יורק טיימס שהוא חולם ליצור סרט על משפחתו ועל איך התחיל לצלם בגיל צעיר. אבל הוא לא היה מוכן רגשית. הוא אמר: “אני פחדתי, זה היה יותר מדי אישי. לא רציתי לפגוע באמא שלי ובאבא שלי, גם כשהם כבר לא היו יחד”.
במהלך מגפת הקורונה, כשספילברג מצא את עצמו תקוע בבית, הוא הרגיש שהגיע הזמן להתמודד עם הזיכרונות. הוא הזמין את טוני קושנר לביתו, והשניים כתבו יחד את התסריט במשך כמה חודשים. זה הפך לפרויקט תרפויטי עבורו, והפעם הראשונה שבה סיפר בצורה ישירה על טראומות ילדותו — הגירושים של הוריו, האנטישמיות שחווה, והכאב שבגילוי הבגידה של אמו.
הסצנה עם דמותו של ג’ון פורד (בגילומו של דיוויד לינץ’ עליו השלום) מציגה שיעור מצחיק בבימוי קולנועי ומדגישה את כוחו של הקולנוע לעצב את המציאות.
8. Close Encounters of the Third Kind / מפגשים מהסוג השלישי (1977)
ספילברג חלם לעשות סרט על חייזרים עוד כשהיה ילד. כבר בגיל 16 הוא יצר סרט קצר בשם “Firelight”, על מדענים שחוקרים חייזרים, והרעיון הזה המשיך ללוות אותו שנים. אחרי ההצלחה של מלתעות (1975), הוא קיבל יד חופשית מהאולפנים לעשות פחות או יותר מה שבא לו, למרות שהרעיון נחשב אז מוזר ומסוכן מסחרית.
בניגוד לרוב סרטיו האחרים, ספילברג כתב את התסריט לגמרי לבד (פרט לעזרה קטנה מכמה כותבים בשלב מאוחר). הוא אמר שזה היה “כמעט אוטוביוגרפי”, משום שבדמות של רוי (ריצ’רד דרייפוס) — אב שמרגיש דחף לא מוסבר ליצור קשר עם משהו גדול ממנו — הוא ראה את עצמו כצעיר שחש דחף ליצור סרטים, גם כשזה פוגע בחייו האישיים.
אולפני קולומביה היו בקשיים כלכליים בזמן ההפקה. ספילברג נאלץ לקצץ תקציבים ולמצוא פתרונות יצירתיים. בנוסף, הצילומים נמשכו 13 חודשים — הרבה יותר מהמתוכנן, וצוות האפקטים עבד כמעט 24/7.
אפילו המוזיקה האייקונית של ג’ון וויליאמס (חמשת הצלילים שדרכם מתקשרים עם החייזרים) נוצרה אחרי עשרות סקיצות שונות. וויליאמס אמר שזה היה “האתגר הכי גדול בקריירה שלי, למצוא מנגינה שיכולה להיות גם פשוטה וגם חייזרית”.
7. Catch Me If You Can / תפוס אותי אם תוכל (2002)
ספילברג היה אמור לשמש רק כמפיק, אבל כשהפרויקט נתקע והכוכב לאונרדו דיקפריו כבר היה מחויב, הוא החליט להצטרף גם כבמאי – כמעט ברגע האחרון. הוא סיפר שהרגיש חיבור עמוק לסיפור בגלל נושא הילד שבורח מהבית ומחפש דמות אב, נושא שמעסיק אותו מאז ילדותו.
הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של פרנק אבגנייל ג’וניור, שפורסם בספר אוטוביוגרפי ב-1980. נוכל צעיר שהתחזה לטייס, רופא ועורך דין, הפך בידי ספילברג לדרמה קומית מבריקה.
הסרט הצליח מאוד מסחרית וביקרותית, ספילברג קיבל שבחים על השילוב בין קלילות סוחפת לרגש עמוק. פרנק אבגנייל האמיתי, שצפה בסרט בבכורה, אמר: “ליאו שיחק אותי טוב יותר ממה שאני הייתי אז”.
6. Raiders of the Lost Ark / שודדי התיבה האבודה (1981)
אחרי הכישלון הקופתי של הסרט שלו “1941” (1979), ספילברג חווה משבר מקצועי ואישי. באותה תקופה, חברו הקרוב ג’ורג’ לוקאס (שכבר היה אחרי הצלחת “מלחמת הכוכבים”) הציע לו רעיון לסרט הרפתקאות בסגנון שנות ה-30 וה-40. לוקאס סיפר לספילברג על דמות של ארכיאולוג הרפתקן בשם אינדיאנה סמית’. ספילברג, שהתלהב מאוד, הציע לשנות את שם המשפחה ל”ג’ונס” כי נשמע פחות רשמי ויותר קליט – וכך נולדה האגדה.
למעשה, ספילברג רצה במקור לביים סרט ג’יימס בונד, אבל לא קיבל את האישור מהמפיקים. לוקאס אמר לו: “יש לי משהו אפילו טוב יותר בשבילך”, ושם נולד הרעיון לאינדיאנה ג’ונס. הריסון פורד, שלוהק לתפקיד הראשי, נכנס לנעליים של אינדי כמעט ברגע האחרון, לאחר ששחקן אחר (טום סלק) נאלץ לפרוש עקב התחייבויות לפרויקט אחר.
הצילומים עצמם היו מלאי תקלות: בתוניסיה, הצוות סבל ממכת קלקולי קיבה חמורה בעקבות האוכל המקומי. יום אחד, ספילברג הצליח להימנע מהמחלה כי הקפיד לאכול רק קופסאות שימורים שהביא מארה”ב. מתוך המצב הזה נולדה אחת הסצנות האייקוניות ביותר: במקור תוכנן קרב חרבות ארוך בין אינדי ללוחם מקומי, אבל בגלל חולשתו של פורד מהמחלה, הוא פשוט שלף אקדח וירה בו במקום — מה שהפך לאחת הבדיחות הזכורות ביותר בסרט.
5. Saving Private Ryan / להציל את טוראי ריאן (1998)
סצנת הפתיחה (הנחיתה בנורמנדי) נמשכה כ-24 דקות ונחשבת לאחת הסצנות המפורסמות, המשפיעות והקשות ביותר ביותר בתולדות הקולנוע. ספילברג התעקש לצלם אותה בצורת “כאוס טוטאלי” כדי להמחיש את הטראומה. הוא עבד עם הצלם יאנוש קמינסקי בשיטה של מצלמות ידניות ושימוש בעדשות ללא ציפוי (“de-coated lenses”), כדי לדמות מראה של סרטי מלחמה תיעודיים ישנים.
לפי ספילברג, “רציתי שהצופה לא יצפה בקרב – אלא ירגיש שהוא בתוכו”. אנשים שלחמו במלחמת העולם השנייה דיווחו שהסרט עורר אצלם פלאשבקים וזיכרונות טראומטיים. “ארגון החיילים המשוחררים” האמריקאי (VFW) ייעץ לחלק מהצופים המבוגרים להיערך נפשית לפני הצפייה.
הסרט זכה ב-5 פרסי אוסקר, כולל הבמאי הטוב ביותר (ספילברג), צילום, עריכה, סאונד ומיקס סאונד. הוא נחשב כמי שהחיה מחדש את ז’אנר סרטי המלחמה ההיסטוריים והשפיע על משחקי מחשב, סדרות (למשל אחים לנשק שגם הופקה על ידי ספילברג והנקס) ואפילו על צורת צילום סרטי פעולה בהוליווד.
4. Jurassic Park / פארק היורה (1993)
פארק היורה מבוסס על הרומן המפורסם של מייקל קרייטון שפורסם ב-1990. ספילברג התעניין בספר מיד כשקרא אותו, וראה בו הזדמנות לסרט הוליוודי. הפקת הסרט הייתה מאתגרת במיוחד: בזמן שספילברג צילם את “רשימת שינדלר” בפולין, הוא ניהל את ההפקה של פארק היורה מרחוק באמצעות שיחות וידיאו ומיילים.
רובין וויליאמס, שידע על הקושי הרגשי של ספילברג בצילומים, נהג להתקשר אליו מדי פעם ולעשות חיקויים ובדיחות בטלפון כדי לשמח אותו. התוצאה של העבודה המקבילה הזו הייתה שתי קלאסיקות, שיצאו באותה השנה. “פארק היורה” הפך לסרט הרווחי ביותר בעולם באותה תקופה (עד ש”טיטאניק” עקף אותו), והדינוזאורים חוללו מהפכה באפקטים הדיגיטליים.
הצילומים התקיימו בעיקר באיי הוואי, בתנאי חום ולחות קיצוניים. צוות ההפקה סבל מבעיות טכניות ומוגבלויות של ציוד. לעיתים היו הפסקות ארוכות בשל תקלות טכניות באפקטים.
3. Jaws / מלתעות (1975)
הסרט שהמציא את תופעת “שובר קופות”, ופתח את הדלת לסרטים עתירי תקציב והפצה רחבה בקיץ, נוצר בתנאים מתסכלים. “מלתעות” נחשב לאחד מהצילומים הקשים והמאתגרים בתולדות הקולנוע – ספילברג התעקש לצלם את הסרט באוקיינוס הפתוח (מול חופי מרת’ס ויניארד, מסצ’וסטס), ולא באגם או במיכלים מבוקרים של אולפנים, כפי שנהוג בדרך כלל. בן 27 בזמן הצילומים, ספילברג הפך את המגבלות הטכניות ליתרון אמנותי.
הכריש המכני, שכונה על ידי הצוות “ברוס” (על שם עורך הדין של ספילברג), היה אמור להיות הכוכב הראשי. בפועל, המנגנון כשל ברוב הצילומים. ספילברג נאלץ לצמצם את הופעת הכריש על המסך, מה שהוביל לאחת ההברקות הגדולות של הסרט: לא לראות את המפלצת מגדיל את הפחד פי כמה.
השחקנים הראשיים רוברט שו (קווינט) וריצ’רד דרייפוס (הופר) לא הסתדרו מאחורי הקלעים, והעימותים האישיים ביניהם רק תרמו לדינמיקה המתוחה על המסך. ג’ון וויליאמס הציע מוזיקה שמבוססת על שני תווים בלבד (“DUM-dum, DUM-dum”), בהתחלה ספילברג חשב שזו בדיחה. אבל כשהוא שמע את זה בסצנות הערוכות, הבין שזה גאוני. הפסקול הפך באופן מיידי לסמל תרבות וזכה באוסקר.
2. E.T. the Extra-Terrestrial / אי.טי. – חבר מכוכב אחר (1982)
הרעיון לסרט נולד מתקופה אישית קשה של ספילברג. בזמן צילומי “מפגשים מהסוג השלישי”, הוא הרגיש בודד ולראשונה החל לחשוב על סיפור על “חבר דמיוני” שילד ממציא לעצמו כדי להתמודד עם גירושי הוריו — בדיוק כמו שהוא חווה בילדותו. התסריטאית מליסה מתיסון (אז בת זוגו של הריסון פורד) פיתחה את הרעיון יחד איתו.
ספילברג הקפיד שכל הסרט יצולם בגובה העיניים של הילדים, כדי לתת תחושה שכל העולם מסופר מנקודת מבטם. אפילו הרבה מהסצנות עם המבוגרים מצולמות כשהפנים שלהם חתוכים או מוסתרים, עד סיום הסרט.
הסרט הפך לסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה באותה תקופה (עד שהגיע פארק היורה של ספילברג בעצמו ב-1993). הוא זכה ב-4 פרסי אוסקר (כולל פסקול, אפקטים ועריכת קול), והפך לסמל תרבותי עם משפטים כמו “Phone home”.
1. Schindler’s List/רשימת שינדלר (1993)
ספילברג היסס במשך שנים לגשת לפרויקט. סיד שיינברג, מנהל אולפני יוניברסל לשעבר, עודד את ספילברג להשלים קודם את “פארק היורה” כדי להבטיח יציבות נפשית לפני העיסוק בנושא השואה. הצילומים בפולין היו חוויה מטלטלת. ספילברג תיאר את התחושה: “הרגשתי יותר כמו עיתונאי מאשר יוצר קולנוע – הייתי מביים סצנות ואז צופה באירועים מתרחשים, כמעט כאילו הייתי עד להם ולא יוצר סרט”. כמה שחקניות התמוטטו בזמן צילום סצנת המקלחות, כולל אחת שנולדה במחנה ריכוז.
ספילברג ומשפחתו שכרו בית בפרברי קרקוב למשך הצילומים. הוא הודה מאוחר יותר לאשתו קייט קפשו “על שהצילה אותי 92 ימים ברציפות כשהדברים פשוט נהיו בלתי נסבלים”. הסרט צולם בשחור-לבן, עם שני יוצאי דופן בצבע – נרות השבת והילדה במעיל האדום.
הסצנה האחרונה צולמה בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים, שם קבור אוסקר שינדלר, וניצולי שינדלר האמיתיים הניחו אבנים על קברו. ספילברג תרם את הרווחים האישיים שלו מהסרט להקמת קרן השואה לתיעוד עדויות ניצולים (USC Shoah Foundation).
“מעולם לא הרגשתי מאז ‘רשימת שינדלר’ את סוג הגאווה והסיפוק, ותחושת ההישג המשמעותי האמיתי”, אמר ספילברג. “לא הרגשתי את זה באף סרט אחרי ‘רשימת שינדלר'”.
סוד ההצלחה של “רשימת שינדלר” טמון ביכולת הנדירה של ספילברג להפוך את המראות המזעזעים – הזוועות האכזריות והמציאות הבלתי נתפסת של השואה – לאמנות קולנועית שמטלטלת את הצופה עד עומק נשמתו, ובו בזמן מזכירה את כוחה של החמלה האנושית גם ברגעים האפלים ביותר.
