כשיש לי אירוע בצפון, אני לא חושבת על שמלה, עקבים או כמה כסף אני אשים במעטפה – אלא איפה הגז מדמיע שלי שיהיה איתי במהלך הנסיעה, והיכן יש תחנות דלק שאליהן אוכל לברוח, במידה ומישהו יחליט לפתוח לי את הרכב ולתקוף אותי.
אני לא מחשיבה את עצמי כאחת פחדנית אלא להפך, אני חושבת שאני אישה עם המון אומץ שרואה את המציאות כמו שהיא. אבל היום – אין ביטחון בצפון, ואני כותבת את המילים האלו לא מתוך שמועות או סיפורים ששמעתי, אלא מתוך חוויה אישית.
באחד הלילות, בדרך חזרה לביתי שהיה בזמנו ברמת הגולן, שניים ניסו לפרוץ לי לרכב בזמן שהייתי בו. רק בזכות ערנות, נעילה מהירה והרבה מזל – יצאתי משם בשלום.
מאז, הדברים נראים אחרת. בשעות הלילה, נסיעה שלי בצפון היא תכנון של נתיב בריחה, כל עצירה ברמזור מלווה בדופק מואץ והחזקת הגז המדמיע ביד וכמובן בכל יציאה מהבית – עולה השאלה אם אני לוקחת איתי את הגז מדמיע בתיק.
הפשיעה משתוללת, העבריינות מצליחה להרים את הראש ואני לא מרגישה מוגנת במרחב הציבורי, תוסיפו לזה את מצב הפשיעה במגזר הערבי ואיבוד השליטה על הנשק הלא חוקי שמסתובב בידיים הלא נכונות ותקבלו “ליידי עם גז מדמיע” בדרכים.
בכל רגע אתה חשוף ויכול להיקלע חלילה לאירוע ירי או ניסיון תקיפה. ולא זה לא נלקח מסרט אימה פרטי שלי, זאת המציאות בצפון. תשאלו את תושבי עפולה או תושבי חיפה, וגם את תושבי נוף הגליל שאירועים פליליים מתרחשים אצלם בשוטף.
אז לא, אני לא מתכוונת לוותר על החיים בצפון. אני אוהבת את הבית שלי, את האנשים, את הנופים. אבל לא ייתכן שבמדינה מתוקנת אישה תיסע לאירוע משפחתי כשמה שמטריד אותה זה לא אם תספיק להתאפר – אלא אם תספיק לברוח.
הגיע הזמן שהמדינה תתעורר, תיקח אחריות ותחזיר לנו את מה שמגיע לנו בזכות – ביטחון אישי. כי לחיות בפחד זו לא גזירת גורל, זו תוצאה של הפקרות. ואני, כמו אלפים בצפון, פשוט לא מוכנים לקבל את זה יותר, ולא לחשוב אם שווה להוציא לשם הגנה עצמית רישיון לנשק.
