בצל המתיחות הביטחונית ההולכת וגוברת בין איראן לישראל, ובצילה של האפשרות להתערבות אמריקאית ישירה, עולה שוב ושוב האפשרות שארצות הברית תבצע תקיפה ישירה על אחד הסמלים המרכזיים של תוכנית הגרעין האיראנית – מתקן פורדו. מדובר באחד המתקנים השמורים והחסויים ביותר באיראן, חצוב בעומק הר סמוך לעיר קום, ומיועד להעשרת אורניום בדרגה גבוהה. לפי הערכות המודיעין של סוכנויות מערביות, המתקן פעיל גם כיום, ומכיל מאות צנטריפוגות מתקדמות, חלקן מדגמים IR-8 ו-IR-9.
תקיפה על פורדו אינה פשוטה, גם לא לצבא החזק בעולם. מדובר בבונקר בעומק של כ-90 מטרים מתחת לאדמה, מתחת לשכבות סלע קשות, אשר נבנה במיוחד כדי לשרוד הפצצות אוויריות. לכן, אם תתרחש תקיפה, היא תיעשה כנראה באמצעות מטוס החמקן האמריקאי B-2 Spirit, המטוס היחיד בעולם שמסוגל לחדור למרחב האווירי האיראני מבלי להתגלות, ולשאת את הפצצה החודרת החזקה ביותר ברשות ארצות הברית – ה-GBU-57, המכונה גם MOP: Massive Ordnance Penetrator.
הפצצה שוקלת כ-13 טונות, ומסוגלת לחדור לעומק של עשרות מטרים באדמה מוצקה לפני שהיא מתפוצצת. אם תשוגר לעבר פורדו, היא תכוון בדיוק רב לעבר פתחי האוורור של המתקן או לעבר נקודות תורפה שנחשפו על ידי מודיעין לווייני. המטרה תהיה להשמיד את המתקן, את תשתיות ההעשרה, את הצנטריפוגות ואת החומר הגרעיני שנמצא במקום – אך כאן עולה השאלה הקריטית: מה יקרה לחומר הזה?
מהו החומר הגרעיני שנמצא במתקן פורדו?
החומר העיקרי שבו משתמשים במתקן פורדו נקרא אורניום, וזהו אחד היסודות שקיימים בטבע. בצורתו הטבעית, האורניום מופיע כאבן מתכתית בצבע אפור כהה, והוא נחשב לחומר מוצק. הוא אינו נדיר כמו שנהוג לחשוב, וניתן למצוא אותו באדמה, בעיקר באזורים סלעיים. אפילו שהוא מוצק, הוא אינו רדיואקטיבי בצורה מסוכנת כל עוד הוא לא מעובד. במצבו הגולמי הוא משמש בעיקר לייצור חשמל בתחנות כוח גרעיניות, אך רק לאחר שעוברים איתו תהליך מסוים.
כדי להפוך את האורניום ל”חומר גרעיני”, כלומר כזה שאפשר להשתמש בו לייצור אנרגיה חזקה במיוחד או לפצצה, יש צורך להעשיר אותו. המשמעות של העשרה היא להפריד מתוך האורניום את החלק הפעיל שבו – איזוטופ ששמו אורניום-235, אשר קיים בכמות קטנה מאוד באורניום הטבעי (פחות מאחוז אחד).
כדי לבצע את ההעשרה, הופכים את האורניום המוצק לחומר גזי בצורת אורניום הקספלואוריד (UF6). זהו גז שמאפשר לצנטריפוגות – מכונות המסתובבות במהירות עצומה – לבצע את ההפרדה בין החלקיקים הכבדים והקלים. התהליך הזה הוא שמביא בסופו של דבר ליצירת אורניום מועשר, שבו אחוז החלקיקים הפעילים גבוה הרבה יותר.
כאשר רמת ההעשרה נמוכה (שלושה עד חמישה אחוזים), משתמשים באורניום לצורכי אנרגיה אזרחית, כמו בתחנות כוח. אבל כאשר אחוז האורניום-235 עולה ל-60 אחוז ואפילו מתקרב ל-90 אחוז – הוא הופך ל”חומר בקיע” מסוכן, כזה שמתאים לבניית נשק גרעיני.
לפי הדיווחים מסוכנות האנרגיה האטומית, באיראן הצליחו להגיע לרמות העשרה של כ-60 אחוז – מה שלא הופך את האורניום לפצצה, אבל מקרב את המדינה מאוד ליכולת לייצר אחת, אם תבחר לעשות זאת. כלומר, במתקן פורדו יש אורניום מועשר ברמות גבוהות, אך לא פצצות מוכנות. החומר עצמו נמצא כנראה במכלים מיוחדים, בצורת גז או מתכת מוצקה, בהתאם לשלב העיבוד. זה כמו להחזיק תחמושת בלי רובה – החומר עצמו מסוכן, אבל הוא עדיין לא נשק.
האם הפצצת המתקן תגרום לפיצוץ גרעיני?
זו שאלה חשובה מאוד – והתשובה היא לא. חשוב להבין שפצצה גרעינית, כמו זו שהוטלה על הירושימה למשל, לא מתפוצצת רק בגלל שיש בה אורניום. כדי שתתרחש התפוצצות גרעינית אמיתית, צריך להרכיב מערכת מדויקת מאוד עם מנגנונים שגורמים לחומר להתפצל בדרך מסוימת, במבנה מסוים, ותוך חלקיקי שנייה.
במתקן פורדו אין דבר כזה. אין שם פצצות מוכנות, אין חומר נפץ שמתחיל את הפיצול, ואין מבנה הנדסי שמחבר את הכול. מדובר בבניין שבו שוכנים מתקנים שמעבדים את האורניום ומאחסנים אותו במכלים או בצורת גז. לכן, אם מטוס קרב אמריקאי יפיל לשם פצצה – לא תתרחש פצצה גרעינית כמו שרואים בסרטים. זה לא יגרום לפטרייה גרעינית ולא להשמדה עצמית של כל האזור.
האם הפצצה תגרום להתפזרות של חומר רדיואקטיבי?
כאן התמונה מסובכת קצת יותר, אבל ננסה להסביר בפשטות: האורניום שנמצא בפורדו, גם אם לא גורם לפיצוץ גרעיני, הוא עדיין חומר רדיואקטיבי. המשמעות היא שהוא פולט קרינה – כמו גלים בלתי נראים – שעלולים להזיק לבריאות של בני אדם, בעיקר אם נחשפים אליהם לאורך זמן, בולעים אותם או נושמים אותם.
אם הפצצה תגיע בדיוק למקום שבו מאוחסן האורניום ותפגע בו ישירות, ייתכן שחלק מהחומר יתפזר באוויר. החלקיקים הקטנים הללו עלולים להישא ברוח, לחדור לקרקע, להגיע למים או פשוט לשהות באוויר.
אנשים שיימצאו באזור הקרוב עלולים להיחשף לקרינה, בעיקר אם הם ייגעו בקרקע מזוהמת, ישתו מים נגועים או ינשמו את האבק שנוצר. קרינה כזו לא גורמת להתפוצצות, אבל היא כן עלולה לגרום לנזק בריאותי מצטבר: מחלות כמו סרטן, פגיעות בכליות, פגיעה במערכת החיסון או בנזק גנטי – תלוי בכמות ובמשך החשיפה.
עם זאת, חשוב לציין: במקרים דומים בעולם, כמו הפצצת הכור בעיראק או בסוריה, הזיהום לא התפשט למרחקים גדולים, וההשפעה נותרה מקומית. אבל פורדו הוא מתקן שונה – כי הוא תת-קרקעי, מוסתר, ויש בו יותר חומר. לכן, הסכנה קיימת, גם אם מוגבלת.
האם תיתכן התפשטות הקרינה לערים סמוכות?
המרחק בין פורדו לערים המאוכלסות קום וטהרן הוא עשרות קילומטרים. בתנאי מזג אוויר רגילים, אין לצפות להתפשטות רדיואקטיבית למרחקים כאלה – אך רוחות חזקות עלולות לשאת חלקיקים זעירים לכיוונים בלתי צפויים. מדובר בתרחיש נדיר יחסית, אך לא בלתי אפשרי. יתרה מכך, אם ההפצצה תתרחש מספר פעמים, או תכלול שימוש בחומרי חבלה משניים – הסיכון לזיהום מוגבר.
האם צפויים פיצוצים משניים?
ייתכן. אם במתקן מאוחסנים גם חומרים כימיים, גזים או דלקים להפעלת הצנטריפוגות – פגיעת פצצה עלולה לגרום לפיצוצים משניים. אלה לא יהיו פיצוצים גרעיניים, אך הם עלולים להעצים את ההרס המקומי ולגרום לדליפות נוספות.
